Subscribe now

כשהגעתי לעבוד במעבדה של פרופ’ אדם הלר, הוא נהג לחלק את זמנו בין טקסס לקליפורניה. בטקסס הוא היה עובד על סוללות עתידניות; בקליפורניה על שחרור מבוקר של תרופה לפרקינסון. הוא המשיך לטוס כל 3-4 שבועות בין שתי המדינות, הלוך ושוב, עד גיל 87, כשפרצה הקורונה.

מה משאיר בן-אדם בשיא היצירתיות שלו, גם כאשר הגיל וההישגים והממון והכבוד כולם מאותתים: אפשר לנוח? בשלב הזה של חייו, אדם היה אחרי אקזיט של 1.2 מיליארד דולר, אחרי מדליית הטכנולוגיה הלאומית של ארצות-הברית (אחרי סטיב ג’ובס וביל גייטס), מאות פטנטים ומאמרים, וגם – ברוך ה’ – ילדים ונכדים. אז אולי אדם הלר הוא האדם המתאים ביותר לענות על השאלה: למה להיות יצירתי. למה להמשיך וליצור כשאפשר להסתפק בקיים.

אם פגשתם חולה סכרת עם דיסק פלסטיק קטן על הזרוע, אז אתם מכירים את המצאתו הידועה ביותר של אדם הלר: מד-הגלוקוז הרציף. ההמצאה התפתחה בשני שלבים, וכל אחד מהם שיפר את חייהם של מיליונים. כמו שמישהו פעם למד לרתום סוסים לעגלות, אדם והצוות שלו למדו לרתום אנזימים, חלבונים טבעיים שמתמחים בזיהוי של גלוקוז, לתוך מתקן חשמלי. אנזימים מסוגלים לזהות גלוקוז יחיד בתוך מרק שלם של חומרים, ואז לשדר החוצה אות חשמלי: גילינו מולקולת גלוקוז יחידה, רות עבור. הדיוק הזה מיתרגם לשורה תחתונה דרמטית: במקום לדקור את האצבע ולהוציא דם, כמה פעמים ביום, ניתן לקבוע את רמת הגלוקוז בנפח נוזל קטן פי 100. התוצאה: פחות סבל, יותר דיוק, פחות מחלות נלוות, יותר איכות חיים.

ראש-ממשלת בריטניה תרזה מיי עם מד-הגלוקוז פריסטייל-ליברה על ידה השמאלית.

על-בסיס ההמצאה הזו, אחרי האקזיט, הם התקדמו אל החלום האמיתי: מד-גלוקוז רציף, שיושב על הזרוע ופשוט מודד לבד את הסוכר בלי הפסקה. חברי הטוב ג’, שסבל מסכרת נעורים מגיל 15, סיפר לי איך מד-הגלוקוז שינה את חייו: מד-הגלוקוז משדר לפלאפון שלו, מתריע על נפילות או עליות בסוכר באופן אוטומטי.

אולי ההוכחה הברורה (והמשעשעת) ביותר ליעילות המטורפת של ההמצאה של אדם הלר היא הנכונות של חברות-ביטוח לחלק אותה בחינם. כל מי שפגש אי-פעם חברת-ביטוח יודע שיותר קשה לחלץ ממנה כסף מאשר את בני-ישראל ממצרים. אבל הם פשוט עשו את החשבון: גילוי מהיר של גלוקוז מאפשר ניהול נכון של הסכרת, ובכך מונע אינסוף תחלואה נלווית, בעיות דם, לב ועיכול. יותר זול לנטר גלוקוז ולא לשלם אח”כ לשאר החולים.

שמעתי על אדם הלר עוד לפני שהגעתי לעשות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אוסטין בטקסס. אחרי שנתיים במעבדה אחרת, אחרי תקופה מאתגרת במיוחד במעבדה של אלקטרוכימאי דגול, ידעתי שאצטער כל חיי אם אעזוב את אוסטין בלי לעבוד עם אדם הלר. אז עברתי לפקולטה להנדסה כימית, בנכונות לעבוד על כל מה שהוא יטיל עליי, רק בשביל ללמוד ממנו. מה שלא ידעתי, זה שהדברים העיקריים שאלמד שם יהיו מהותיים בהרבה מאשר הכנה של אבקות פחמניות: פגשתי דוגמא חיה למסירות-נפש טוטאלית.

חודש וחצי אחרי שהצטרפתי לקבוצה שלו, דיווחתי לו שהשלמתי את המשימה שהוא ביקש: לפצח פטנט יפני מסתורי על הכנה של אבקת פחם נקבובית, בתור מצע חלופי למד-הגלוקוז ההולך ומשתכלל שלו. הצגתי בפניו את הנתונים: הנה החומר שלהם, הנה החומר שהכנתי, תראה שהצלחתי לשחזר במדויק. אדם התרשם ואז אמר לי משפט שחוקרים צעירים לא שומעים הרבה: “ועכשיו אתה יכול לעבוד על מה שבא לך.”

חשבתי על זה כמה ימים, והגעתי עם רעיון: “מה אם ניקח את הפחמן הזה, ונעשה לו ככה... ונבדוק אם ככה... אף אחד עוד לא הסתכל על כזה דבר. מה דעתך?” בתגובה, אדם הלר שקע בתנומה. או כך זה היה נראה: הוא נשען אחורה בכורסא הרחבה, עצם את העיניים, ושתק במשך 10 דקות מלאות. בהמשך גיליתי שכך הוא חושב: אחרי 5 או 10 דקות בכורסא הוא יכול לפתוח את העיניים ולהתחיל להקריא תזת מחקר שלמה: מטרות, יעדים, שיטות, מכשירים נדרשים, תקציב מקורב, תוכניות מגירה. באחת הפעמים אפילו היעזתי, התגנבתי החוצה מהחדר, חזרתי עם הפלאפון וצילמתי אותו למזכרת. אבל אז עוד לא ידעתי את זה, ופשוט הנחתי שזה בסדר אם פרופסור מבוגר חוטף תנומה קלה לפני שהוא חוזר לשיחה.

לבסוף, אדם הלר פתח את עיניו ואמר: “לא.”

“מה לא?” שאלתי. הרעיון לא טוב? מישהו עשה את זה כבר?

“זה לא מה שהאנושות צריכה”, השיב אדם.

אני מודה שהרמתי גבה, אולי אפילו גיחכתי בלב. מה קרה, בכל רגע אני צריך לעשות “מה שהאנושות צריכה”? רעיון חדש ומקורי זה לא מספיק? האמנם כל המדענים והמהנדסים עובדים רק על להציל את האנושות?

אבל אז ראיתי שהוא לא צוחק.

“דוד”, הוא אמר לי, “אני ניצלתי ברכבת קסטנר. אני צריך להצדיק את זה שאני חי. אני מוכרח לעבוד על מה שהאנושות צריכה באמת”.

נדהמתי. פשוט לא ידעתי מה לומר. כמובן ששמעתי על שואת יהדות הונגריה, אבל מה זה קשור לטקסס? מה זה קשור אליי? במהלך החודשים הבאים, מתוך שיחות ארוכות שזכיתי לקיים עם אדם הלר, התחלתי להבין על הוא מדבר.

המסע היצירתי של אדם הלר התחיל בגיל 11 במפעל לבנים בהונגריה, לדבריו. הנאצים יימח-שמם הגיעו לשיא יעילותם בסוף המלחמה, ואת רוב יהדות הונגריה (כ-440,000 איש) הם הצליחו לאסוף, לשנע, לרצוח ולשרוף בתוך שלושה חודשים בלבד, בקיץ הנורא של 1944. בתוך הטירוף הזה, יהודי בשם רודולף קסטנר הציל רכבת אחת של יהודים, כ-1600 איש. הלוואי שלא נעמוד לעולם בפני בחירות כמו אלה שעמדו לפניו, את מי להציל ואת מי להשאיר לצורר. בסוף, אדם הלר חי בזכות קסטנר: מאותו מפעל לבנים יצאה הרכבת שלקחה אותו אל ארצות החיים, עם אחותו אנני בת ה-14 והוריו.

מאז, אדם הלר חי כדי להצדיק את זה, כל יום, כל שעה.

אדם הלר, בן 11, ברשימת הניצולים ברכבת קסטנר

כל מהלך הקריירה הבלתי-אפשרי של אדם מדגים את הגישה שלו. הוא עבר מתחום לתחום, שוב ושוב, בלי לעשות חשבון לאף-אחד, מונחה רק בידי התחושה הפנימית שלו של “מה האנושות צריכה עכשיו”. אחרי המלחמה הוא עלה לארץ, למד באוניברסיטה העברית עם פרופ’ ארנסט-דוד ברגמן הדגול והפך ליד ימינו בהקמת רפא”ל והכור הגרעיני שליד דימונה. בשנת 3197 הוא פיתח את סוללת הליתיום תיוניל כלוריד: סוללה קטנה ומדהימה שיכולה לתת חשמל בהספק נמוך במשך עשרות שנים ומתאימה במיוחד למקומות שקשה להחליף בהם סוללות: החלל החיצון, מעמקי הים, או התקנים מושתלים למערכת-העצבים. תדיראן מייצרת את הסוללות האלה עד היום. אקדמאים רבים היו ממשיכים לחלוב את הפרה הזו כל הקריירה, מפתחים עוד ועוד סוללות דומות זו לזו. אבל אדם הלר עבר הלאה: מה האנושות צריכה עכשיו?

בשנת 1973, לפני ובעקבות מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב חוללו משבר אנרגיה עולמי על-ידי הטלת אמברגו נפט על המערב. פתאום, כולם חיפשו אנרגיה אלטרנטיבית. בין השאר, רבים ניסו לפתח מתקן של פוטוסינתזה מלאכותית, שיידע לקחת את אור השמש ולהמיר אותו לדלק: בנזין, סולר, מימן, אמוניה. אדם הלר נכנס לתמונה. בתוך כמה שנים של מחקר, הוא הציג את המתקנים שייצרו מימן ירוק ביעילות מעל 10%, שיא של אותם זמנים. אבל המתכות היקרות שבמתקן הפכו אותו לבלתי-משתלם, ולכן לבלתי-שימושי. אז אדם חתך מהתחום, והמשיך לחפש מה האנושות באמת צריכה. הוא השאיר אחריו שובל של המצאות ותגליות: הלייזר הנוזלי הראשון, חלונות שמתנקים בעצמם בהשפעת אור-שמש, ועוד ועוד. בסוף הוא הגיע לגלאי הגלוקוז, והשאר היסטוריה.

בהמשך הספר נעמיק בסיפור של אדם הלר כדי להבין את התהליך היצירתי של ממציא פורה ומוצלח כל-כך. אבל השאלה שלא עזבה אותי, מאז ה”לא” הנחרץ ששמעתי ממנו, היתה שאלת המוטיבציה. רציתי להבין בדיוק מה ממשיך לדחוף אותו ליצור עוד ועוד, ללא לאות. שמרנו על קשר, בחליפת מכתבים ושיחות. במהלכם, זכיתי לשמוע מאדם הלר על פרקים משמעותיים בחייו, ולהבין רבים מהעקרונות שהתוו את דרכו.

ובסוף הוא גם ניסח בעבורי את המוטיבציה שלו, במייל שאני לא מפסיק לחשוב עליו מאז.

“אתה שואל מה מניע אותי...” הוא כתב לי ב-2017. “הוריה של אמי, סבא וסבתא שאהבתי מאוד, נרצחו. כך גם כל שלושת חברי הילדות שלי; אחותו של אבי, שני ילדי הרכים ובעלה; ושותף העסקים של אבי שאהב אותי כאילו הייתי בנו ממש.

אני רק מנסה לעשות את מה שהיו עושים הנרצחים, לו הם היו חיים”.

הנה, אותה צמרמורת עכשיו עברה בי עכשיו בכתיבת השורות האלה, כמו בפעם הראשונה שקראתי אותן.

הרי גם אני חי. גם אני בן חורין. האם אני עושה הכול בשביל להצדיק את זה? האם, כמו אדם הלר, אני מכוון את מעשיי ביחס למצפן של משמעות ותועלת? האם אני מנסה לצרף יצירה ייחודית משלי לתיקון העולם כולו?

נכון, המצפן של אדם מכוון ליעד מעשי בתוך כעשור שנים, בערך; ישנם מצפנים לגיטימיים נוספים במדע, כמו תועלת רחוקה או קרובה יותר, או פשוט להבין את סודות היקום. אבל העיקר הוא בגישה. אתה שואל למה ליצור? כי אני חי. וכל עוד אני חי, חייב להיות לי משהו לתרום, יצירה משלי להעניק לעולם, להפוך אותו למקום קצת (או הרבה) יותר טוב.

זו בעצם גם תמצית התשובה היהודית ל”למה להיות יצירתי”. המילה האחרונה בתיאור הבריאה בבראשית הוא קריאה לפעולה: “...אשר ברא אלו-הים לעשות“. הוא עשה, ועכשיו תורנו. שבעה ימים של בריאה הותירו לנו עולם בלתי-מושלם, בכוונה תחילה. עכשיו תורנו ליצור, להשלים את החסר, לחבר את היצירה שלנו לכלל הבריאה. לתקן ולהפריח.

Subscribe now

ואם זה נשמע לכם טריוויאלי, לא פגשתם את המשפחה שלנו.

בהתחלה, האכלת צאצאים היתה תחביב קל: בקבוקי חלב עם עוגיות מומסות, שניצלים פריכים, קציצות ופירה. הילדים אכלו הכול. אבל אז הגיעו כלות וחתנים, ונכדים לרוב, ופתאום אוה נקלעה למשחק שבץ-נא רב-מימדי.

בן אחד על דיאטה קטוגנית: צורך בשר ופולט הרצאות על גליקוליזה.

נכדה אחת טבעונית: בשר זה רצח ועל בורקס יש ביצה טרופה.

כלה אחת לא נוגעת בגלוטן ובירקות מבושלים. נכד אחד לא אוכל עגבניות. רובם מתקשים עם שום. בכל רגע נתון מישהו מתנסה עם צמחונות, מישהו מנסה לרזות, וחתן אחד נודניק מחליט בלי שום סיבה להפסיק לאכול חלבי. בת אחת הפכה לחב”דניקית – ומי שלא ראה חב”דניק בפסח לא ראה רמדאן מימיו.

זו רשימה חלקית, אבל אמיתית לגמרי. מנקודת מבט קומבינטורית, יותר קל לפתור את ההתחממות הגלובלית: אין שום דרך להאכיל את החבורה הזו על שולחן אחד, ובטח לא במנות נפלאות כמו גולאש הונגרי, מרק צ’ורבה רומני, או מנת הדגל רוקוט קרומפלי - תפוחי-אדמה וביצים בשמנת ויותר קלוריות מגוש פלוטוניום.

אבל קומבינטוריקה זה קטן על אוה קליין. אצלה הילדים יאכלו, ביחד על שולחן אחד, ולכל אחד יהיה משהו שהוא אוהב, והוא ישבע עד שהבטן תגיע לצפיפות גרעינית. ואז, בלי שום הומור, היא תגיד שיש עוד בחוץ וגם תציע קינוח. לכולם, כמובן.

איך היא עושה את זה? האם נותנים על זה פרס נובל? האם זו יצירתיות?

לחגיגות יום הנישואין ה-50 של אוה ונפתלי, הילדים הכינו תערוכה (סאטירית) של קומבינציות הרוקוט קרומפלי שאוה מכינה. להזכירכם שרוקוט קרומפלי הוא תפוחי-אדמה וביצים בשמנת - איך בדיוק עושים אותו “שחיטת לובאוויטש”?!

השאלה “מי יצירתי?” מקפיצה לנו רפלקסים. ציירים, מוזיקאים, שפים, ממציאים – זה ברור. אבל מה איתי? מה איתך? מה עם סבתא שלא מוכנה שהנכדים יצאו רעבים? מה עם רואה-חשבון שעושה כשפים בסעיף 62א לפקודת מס הכנסה (מיסוי בעל מניות מהותי בחברת מעטים)? מה עם אלכסיי שמנקה לנו את הרחוב עם כפות תמרים רחבות, למיקסום היחס בין השטח הנגרף לבין משקל המטאטא?

לאף-אחד בתולדות האנושות לא היה את הגנים שלך; אף אחד לא קיבל את החינוך שלך – אפילו לא אחיך התאום, כפי שמראים מחקרים; והיהדות מוסיפה שגם הנשמה שלך ייחודית בהחלט, עשויה מתמהיל חד-חד-ערכי של כוחות ואפשרויות. זה אומר שגם היצירתיות שלך צריכה למצוא מקום ייחודי. או אם לדייק, שיש לך יצירה משלך להביא לעולם.

Subscribe now

הספר כבר מתקרב לסיום - זה הזמן להירשם!

גלומסקי עבר מסלול קלאסי של "גולדן-בוי" אקדמי: דוקטורט בברקלי, פוסט-דוקטורט במכון לואי פסטר בצרפת, ולבסוף פרופסור מוצלח ומבטיח למיקרוביולוגיה באחת האוניברסיטאות הותיקות בארה"ב. סטודנטים מרוצים, פרסומים מרשימים, מענקי מחקר תחרותיים – עד שיום אחד גלומסקי מגיש מכתב התפטרות ונעלם.

שבועות ספורים לפני קבלת הקביעות באוניברסיטה, גלומסקי נקלע לשריפה בהרים. הוא נבהל עד לעמקי נשמתו, ומתוך האפר של השריפה נבטה בנפשו השאלה: האם זה מה שאני באמת רוצה לעשות בשארית חיי? לשבת במשרד, להגיש גרנטים, להצביע בועדות? השאלה היכתה שורשים, השורשים התחפרו וגיששו אחר דרכם בעברו: איך בעצם הגעתי למיקרוביולוגיה?

ואז הוא נזכר: הכול התחיל בקולג'.

איאן גלומסקי התקבל לברקלי בגיל 18, בלי החלטה ברורה מה הוא ילמד, אבל עם וודאות גמורה אחת: בשנים הקרובות הוא הולך לשתות בירה. הרבה בירה. אולם המציאות טפחה על פניו במהרה – החוק האמריקאי אוסר למכור אלכוהול לקטינים עד גיל 21. גלומסקי היה בחור נבון, ובמהרה הוא הגיע לתגלית המדעית הראשונה שלו: בירה באמת קשה לקנות, אבל אין שום בעיה לקנות את הרכיבים: שעורה, שמרים וכשות. איאן גלומסקי התחיל לבשל בירה לבד.

התגלית המדעית השניה שלו הופיעה מתוך כוס הבירה הראשונה שהוא הכין בעצמו: בירה ביתית זה ממש דוחה.

איאן גלומסקי החליט להשתפר. הוא המשיך לבשל ולבשל, אבל הוא הבין שזה לא מספיק: צריך בסיס תיאורטי. הוא נרשם לקורס המיקרוביולוגיה של ברקלי, כדי להבין את פעולתם הביוכימית של השמרים שבבירה, המתסיסים סוכרים ומפיקים אלכוהול. ככל שהוא למד והתאמן יותר, הבירה שלו הלכה והשתפרה. אבל אז, החברים שעמדו בפתח עם כוסות התחילו להפריע ללימודי הביולוגיה שלו, שבינתיים גלומסקי התאהב בהם על מלא. הוא המשיך לדוקטורט במיקרוביולוגיה, וסיים אותו בהצטיינות. במקביל, הוא לא זנח את המיקרוביולוגיה המעשית, והמשיך לרתום את החיידקים לטובת אוכל טעים: הוא בישל בירה, יישן יינות, דגר על גבינות כחולות, כבש חמוצים, והחמיץ יוגורטים שלא היו מביישים זקנה בולגרית. אבל לפרופסור עסוק אין הרבה זמן לתחביבים - יש מאמרים לכתוב, מענקים להגיש, ועדות הוראה, ועדות קידום, כנסים.

חלפו שנים, חלף גיל 40, והגיעה השריפה. גלומסקי התנער משרעפי האקדמיה ושאל את עצמו: האם זה באמת מה שרציתי? אני פרופסור מכובד, אני חוקר חיידקים, כותב עליהם מאמרים, מנחה דוקטורנטים. אבל ככל שאני מעמיק בניירת, אני מתרחק מהדבר עצמו.

בגיל 41, גלומסקי התפטר מאוניברסיטת וירג'יניה, והקים מזקקה את מזקקת ויטאי. הוא גייס כסף ועובדים, והתחיל לבשל משקאות: רום, ויסקי, בירה, וכל מיני ליקרים המבוססים על עשבים ייחודיים מגבעות וירג'יניה. בהיותו מיקרוביולוג מנוסה, עם התמחות תיאורטית ופרקטית בפרמנטציה, הוא תכנן בעצמו כלי-מעבדה ייחודיים להתססה והפרדה לאורך התהליך. העסק מצליח ופועל בוירג'יניה מאז 2012 ועד היום. הלוגו שלו הוא מולקולת אתנול מסוגננת.

חכו, זה לא הסוף.

העסק הצליח, הלקוחות קנו והתרשמו, אבל גלומסקי הבין שמשהו חסר לו.

לכאורה, הוא הגשים את החלום, או אפילו את שני החלומות. בהתחלה הוא חי את החלום האקדמי, עם קריירה מוצלחת ומשפיעה בחקר החיידקים. ואז, מתוך החלום האקדמי, הוא שב וגילה חלום פנימי יותר: לעבוד עם החיידקים באמת, לא רק על הנייר, לשמח אנשים בפועל על ידי "גדולה לגימה שמקרבת" ולא רק בעתיד הרחוק כשמחקריו ישאו פרי. הרי לפעמים, חלומות עלולים להיות טובעניים כביצה – אנשים עלולים לחיות חיים שלמים בתחושת החמצה, במירוץ אחרי איזה חלום-דיסני ילדותי של להיות כבאי או קולנוען או לטוס לירח. אבל גלומסקי נחלץ מביצת החלום האקדמי, כי הוא השכיל לגלות בו חלום פנימי יותר, משמעות אמיתית יותר.

אז מה חסר לו?

ככל שהרביתי לקרוא על התפנית הייחודית של ד"ר איאן גלומסקי, בשלל ראיונות וכתבות, קול ספקני לחש בי שאלה מנקרת אחת. זה באמת יפה, אמר לי הקול, לגלות מחדש שמה שהכי התחשק לך זה בעצם לעבוד עם החיידקים ביחד, ולבשל ויסקי מיוחד בכלי נחושת מגניבים. אבל בחשבון הכולל, אתה בטוח שזה השימוש הכי טוב ליכולות שלך? אתה בטוח שהדבר הכי משמעותי שאתה יכול לעשות, עם דוקטורט מברקלי ופוסט-דוק מפריז וכשרון אמיתי לעסוק במדע, הוא לספק רום לשתיינים עדיני-החך של וירג'יניה?

אתה והחלום שלך – זה מקסים, כן, אבל איפה העולם צריך אותך באמת? האם מרוב חיבה למשקאות בבקבוקים יפים אתה מפספס דבר גדול יותר? בשביל מה נבראת ולמה אתה חי?

ואז קרה דבר מופלא, מבחינתי. קראתי עליו עוד, ולפתע גיליתי ידיעה טריה מחדשות וירג'יניה: ד"ר גלומסקי חוזר לאקדמיה. לא בתור פרופסור, אלא כחוקר בכיר בקבוצת מחקר של מיקרוביולוגיה בבני-אדם. מה קורה פה?

לא התאפקתי ושלחתי לו מייל, בניסיון להבין את התפנית החדשה ביחסיו הסוערים עם החיידקים. האם העסק קרס? האם הוא מתגעגע לכתיבת גרנטים?

המזקקה שלו עדיין מצליחה מאוד, הוא כתב לי, אבל הוא מכר אותה. זה היה כיף גדול, אבל הוא הבין שהוא יכול לעשות יותר. רוב האתגרים בתחום הפרמנטציה המעשית – מבישול ויסקי עד כבישת חמוצים – כבר נפתרו, כך הוא הסביר לי במייל. את האתגרים הבלתי-פתורים, הגדולים והמרתקים ביותר, הוא חזר לחפש במדע: איך החיידקים משפיעים על הבריאות, על החשיבה, ואפילו על האופי שלנו. שם הוא באמת יכול לתרום.

ואם אי-אפשר להיות גם ראש-קבוצה באקדמיה וגם מנהל מזקקה, אז הוא שב לאקדמיה כחוקר-מן-המניין תחת פרופסורית אחרת. אמנם עם פחות עצמאות מחקרית אבל גם פחות כתיבה גרנטים, מנהלה ושאר לחצים אקדמיים מעייפים.

אז הוא הגשים חלום או ויתר על החלום?

הרי זה ביטוי כל-כך טעון, לותר על החלום – הוא מעלה מול העיניים איזו דמות של דיסני מופיעה, שיערה מתנופף אל מול האופק, מלווה בכינורות מלאי-השראה ממריאים אל-על. "לעולם אל תוותרי על חלומך!"

באמת? לעולם?

יש לי חבר אמריקאי שפגשתי כקצין מלווה ב"תגלית", שחלם מילדות להיות אסטרונאוט. מאוד אמריקאי, ומאוד חסר-סיכוי כשיש לך מספר 6 במשקפיים. מה הוא לא עשה כדי לגעת בחלום, כדי להתקרב קצת אל גבול האטמוספירה – הוא ניסה להיות טייס אזרחי, הוא צנח מגבהים, הוא בנה טלסקופ בבית, ואפילו למד הנדסת מכונות כדי לעבוד בנאסא. והוא לא שמח. בגיל 40, הוא מרגיש שהלך לו החלום. לא הגיע הזמן לשחרר?

כשגלומסקי עזב את האקדמיה לטובת המזקקה, הוא פנה לעבוד עם החיידקים בפועל, בתכלס, מעבר למאמרים, המצגות והטפסים. הוא גילה את החלום הפנימי שלו. אבל כשהוא חזר מהמזקקה אל האקדמיה, הוא עשה תיקון על התיקון, התכווננות מדויקת יותר על החלום האמיתי: לנצל את מלוא כישרונותיו כדי לפתור את האתגרים הגדולים באמת, לתרום לעולם.

בצעד הראשון הוא התחבר לכח המלכות שבנפש – אל המעשה בפועל.

בצעד השני הוא חיבר את המלכות אל הכתר – אל הייעוד הכולל של חייו.

בספרים כתוב שהאור שיורד בסדר הספירות הרגיל – מכתר שלמעלה ועד מלכות שלמטה – נקרא אור ישר. זה מסלול הבריאה הראשון, נתיב היצירתיות ההתחלתי. אבל בסוף הדרך, כשהמעשה בפועל מגשים את הכוונה הראשונית, כשהמלכות מגלה את הכתר (כמו בפרק הקודם על האסטרונום שנתקע בקרח) – או אז מאיר האור החוזר, הגדול והמשמעותי יותר. כתר-מלכות-כתר. ירידה לצורך עליה.

בזכות המפגש עם העולם, בזכות הגשמת היצירתיות שלנו – החלום הפנימי הולך ומתגלה, הייעוד שלנו הולך ונפתח.

אז איזה חלום מסתתר בתוך החלום שלכם?

Subscribe now

בהגדרות הפורמליות של צרפת של המאה ה-16, אמברואז פָּארֶה לא היה ממש רופא. גם לפני 500 שנה נדרש להתקבל לאוניברסיטה, ללמוד הרבה לטינית, לעבור התמחות, וללבוש גלימה מביכה כדי לקבל את התואר הנכסף. פָּארֶה היה שייך לגילדת הגַלָבים: מעצבי-שיער עם סמכויות של עזרה ראשונה והקזת-דם רפואית. הוא התפרנס כפרמדיק צבאי, שכן המלחמות האירופאיות האינסופיות – צרפת, ספרד, גרמניה, וחוזר חלילה – יצרו מחסור גדול באנשי רפואה שיוכלו לעבור בין הפצועים, לעצור דם, לנסר גפיים, או לעזור בפינויים דחופים. כמעט הוספתי "לשכך כאבים" – אבל למרבה הצער, היצע משככי הכאבים של ימי-הביניים היה דליל מאוד.

באותו יום אמברואז פארה ליווה את חיל-הרגלים הצרפתי במצור שלו על טורינו שבצפון איטליה. רוב הפצועים סבלו מפצעי יריה של אַרְקֵבּוּז, רובה-בריח נטען ידנית, הטכנולוגיה החדשה ביותר בשדה הקרב. פארה עבר בין הפצועים וטיפל בהם לפי הנוהל הרשמי לפציעות מנשק-חם: לשפוך על הפצע שמן רותח בתוספת סירופ קנה-סוכר. "כן, זה כואב, ידידי", הוא היה מתכווץ לצד הפצוע הזועק, שניכר עליו שהוא מעדיף את הכאב של הכדור על-פני השמן הרותח, "לא אני המצאתי את הנוהל. אם תשרוד עד הבוקר, אתה עוד תודה לי."

אבל אז נגמר לו השמן.

הכדורים שורקים, האיטלקים מתקדמים, הפצועים צועקים "חובש!" (או שמא "סַפָּר!"), ואמברואז פָּארֶה קפוא במקומו, מסתכל במזוודה הרפואית שלו ולא מאמין: הוא לא הביא מספיק שמן סמבוק.

זו מבוכה כפולה, משום שגם הפרנסה שלו תלויה בזה: הפרמדיקים הצבאיים של אז קיבלו תשלום אישי מכל פצוע. אם אין ביכולתו להציע טיפול הולם, בשביל מה הוא בא?

אין לו ברירה: הוא מתנצל בפני הפצועים, מוריד את המחיר לחצי, ומדלג לשלב הבא בטיפול. בהיעדר שמן רותח לצריבה, הוא פשוט סוגר את הפצע בתערובת של חלמון ביצה, מי-ורדים וטרפנטין.

את מה שקרה אחר-כך הוא כתב בעצמו, אחרי המלחמה, ב-1545 (עם הערות משלי בסוגריים מרובעות):

"באותו לילה לא יכולתי לישון בקלות, מהמחשבה שבהיעדר צריבה של הפצעים, אמצא את הפצועים מתים מהרעלה [הם חשבו שאבק השריפה מזהם פצעי-ירי]. מיהרתי לקום עם אור ראשון כדי לבקר אותם. להפתעתי ומעל לכל תקוותיי, מצאתי את אלה שחבשתי [בחלמון בלבד] כמעט ללא כאבים, עם פצעים שאינם נפוחים או מודלקים, ואחרי שעברו לילה רגוע למדי. אבל האחרים, עליהם נשפך השמן האמור, קדחו, וסבלו מכאבים ונפיחות גדולה סביב פצעיהם. מאז החלטתי לעולם לא לשרוף עוד באכזריות כזו חיילים מסכנים שנפצעו מיריית אַרְקֵבּוּז."

אמברואז פָּארֶה הכיר את הידע הרפואי העדכני, אבל הוא גם הצליח לראות את המציאות שנגד עיניו: השמן הרותח מזיק במקום להועיל, בנוסף לסבל שהוא גורם. נדרשה כנות רבה, ואומץ בלתי-מבוטל, כדי לשנות כיוון ואף לפרסם את תצפיותיו. הרי היתה בהן הודאה בכשל אישי, בכך שנגמר לו השמן באמצע קרב, ובעיקר היתה בהן חתירה מפורשת תחת המוסכמות הרפואיות – ועוד מצידו של גלב חסר-תואר. אולם הממצאים של אמברואז פארה הביאו, תוך שנים ספורות, לשינוי כלל-אירופי באופן הטיפול בפצעי יריה, לשמחתם של החיילים באשר הם.

היום נשמע לנו ממש מובן מאליו שרופא – או מדען בכלל – עורך ניסויים, השוואות, קבוצות-ביקורת. אבל המדע לא תמיד עבד כך. המהפכה המדעית, שניצניה הראשונים נראו בימיו של פארה, התלוותה בשינוי קיצוני בגישה. אופן-החשיבה של היוונים הקדמונים, שבו תצפיות פאסיביות על העולם שמולידות רעיונות חכמים "על טבעם האמיתי של הדברים", הלך ונזנח. הדגש החל לעבור החוצה, לבדיקה מעשית של השערות על-ידי ניסויים ממשיים. המדענים התחילו להפשיל שרוולים, להתלכלך בבוץ, לצאת ולפגוש את העולם עצמו. כך הופיעו הניסויים הראשונים במגנטיות, באופטיקה, כך האלכימיה הלכה והפכה לכימיה: במקום לכפות על עולם החומר הנחות-יסוד מטאפיזיות, המדענים התחילו לשקול, למדוד, להקשיב לחומרים עצמם. מרעיונות מופשטים – אל התכלס של העולם הזה.

הנכונות של אמברואז פָּארֶה לראות את המציאות כמו שהיא לא עצרה שם. עוד באותה מלחמה ביצע פָּארֶה את אחד הניסויים הרפואיים המוקדמים ביותר שמתועדים, בטיפול בפצועי כוויות. כך הוא כותב בספרו המטלטל:

"חייל-משמר גרמני של מסייה דה מונטז'אן, השתכר מאוד, והמימייה שלו התלקחה [מן הסתם המימייה לא הכילה מיץ פטל]. האש גרמה לנזק רב לידיו ולפניו, ונקראתי לטפל בו. מרחתי ממרח בצל על חצי אחד של הפנים שלו ואת התרופות הרגילות על השני."

שימו לב: הוא מבצע כאן ניסוי מבוקר עם קבוצת ביקורת, אחד המוקדמים ביותר שתועדו בתולדות הרפואה! על חצי אחד של הפנים, ממרח-בצל (תרופת-סבתא לכוויות שהוא קיבל מזקנה צרפתיה), ועל החצי השני, לשם השוואה, תרופות סטנדרטיות מסל התרופות הימי-ביניימי. הוא ממשיך:

"בחבישה החוזרת של הכוויות גיליתי שהצד שבו מרחתי את הבצל נשאר ללא שלפוחיות או צלקות, והצד השני של הפנים היה כולו שלפוחיות".

המילים הקצרות האלה הן יותר מאשר גישה חדשה (וריחנית) לטיפול בכוויות: הן התופים הראשונים של המהפכה המדעית. המדענים הולכים לפגוש את העולם.

אחרי המלחמה, הקריירה של אמברואז פָּארֶה נסקה: הוא הפך לרופאו האישי של מלך צרפת (שכנראה גם לא אהב כאבים, מוזר), והיה הראשון להציע שכאבי פנטום בגפיים קטועות מתרחשים בעצם במרכזי כאב במוח. על המצבה שלו חרות: "אני חבשתי אותו, אלוקים ריפא אותו". אמברואז פָּארֶה נרשם בדפי ההיסטוריה כרופא דגול, מאבות הכירורגיה והפתולוגיה המודרניות – בעצם, לא רופא, אלא גָלָב, כי תואר בסוף לא היה לו.

למה המהפכה המדעית – הרצון לצאת לפגוש את התכלס של העולם הזה – היתה ועודנה משמעותית כל-כך?

בעצם – חשבתם פעם על המילה תכלס? מאיזו שפה היא?

רבים מנחשים ערבית, אבל האמת פשוטה: תכלס זו תכלית, בהגיה האשכנזית המבדילה בין תּ' דגושה ל-ת' רפה (כמו שבת הנשמעת שאבעס).

כשאנחנו עוסקים בניסויים, אנחנו פוגשים את התכלס של העולם הזה, את הנקודה הכי נמוכה שלו, ספירת המלכות. אבל כפי שראינו במפת הספירות, הכי נמוך מחובר להכי גבוה – לתכלית העליונה, אל הכתר.

כשמדען נכנס למעבדה ומעמיד ניסוי, הוא מחפש את המהות הפנימית, את החוקים שמפעילים הכול. דווקא ההתעסקות עם העולם הזה, החומרי והממשי, המלא בבוץ ובחוסר-וודאות, היא שמגלה לנו את שורשן העמוק של התופעות, את רצון הבורא המקורי להפעיל אותם כך ולא אחרת.

ככה כותב ספר הזוהר, הספר החשוב ביותר בתורת הסוד היהודית – ושימו לב להפתעה בסוף:
"כֶּתֶר עִִלְיוֹן אִיהוּ (הוא) כֶּתֶר מַלְכוּת" – הכתר הוא הרצון הפנימי שהניע אותנו אל התהליך היצירתי, "וַעֲלֵיהּ (על המלכות) אִתְּמַר (נאמר) "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית"": האחרית גלומה כבר בַּרֵאשית, התכלס מגלה את התכלית.

ואז ההפתעה:

"וְאִיהוּ קַרְקַפְתָּא דִתְּפִלֵּי" – וזהו ראש עטור תפילין.

תפילין? מה הקשר?

יצא לכם לתהות פעם, איך אותה תנועה חסידית שראשי-התיבות שלה הן "חכמה בינה דעת", כלומר כוחות השכל, נמצאת בעיקר בתחנות אוטובוס, בדוכנים בשוק, ברכבת, עם הצעה להניח תפילין, לקבל נרות שבת, לנענע לולב? למה אנשי תנועת חכמה-בינה-דעת לא מציעים לך לשבת ללמוד משהו: "צדיק, שתי דקות גמרא? אה, כבר למדת בבית?"

קודם כל, כנראה שכל חב"דניק ישמח ללמוד איתְךָ או איתָךְ.

אבל זו בעצם הנקודה הפנימית של היהדות: המעשה הוא העיקר.

חכמה-בינה-דעת, ושאר הספירות, באו בשביל ליילד את המעשה בפועל, את המצווה, התפילין, הלולב. אמנם לימוד התורה הוא קריטי ונעלה, הוא התגלות נפלאה של החכמה האלוקית – אבל בסוף-בסוף, הוא אמור להביא לקיום מצוות. למפגש בין האדם לאלוקים, בתוך העולם.

ואם למדנו משהו מהפרק הזה:

את זה אי-אפשר להבין באמת, עד שלא מנסים.

Subscribe now

זה קרה לניקולאי קוֹזִירֶב, אסיר בגולאג של סטלין, ואחד האסטרופיזיקאים החשובים בתחילת המאה ה-20. אם מילון אבן-שושן היה מאויר, אז ליד הביטוי "כוח רצון" היתה מופיעה תמונה של קוֹזִירֶב.

קוֹזִירֶב הרים את מבטו מתוך הבור בקרח, ראה פיסה צרה של שמיים כהים, והבין: זה הסוף. אין סיכוי לטפס על קירות הקרח החלקים, האנכיים, בטח לא בכוחותיו המדולדלים של אסיר סובייטי. ואין מי שישמע אותו: סוהריו שלחו אותו ממחנה אחד למשנהו, על-פני נהר היניסיי הקפוא, ללא שמירה. פשוט כי אין לאן לברוח בטייגה של סיביר.

מתוך בור עמוק רואים את הכוכבים גם ביום. מה רואה האסטרופיזיקאי מתוך המאסר הכפול שלו? אולי את הירח – שעליו הוא עצמו עתיד לגלות עליו בעוד 20 שנה את הר-הגעש הפעיל הראשון? אולי את כוכב-הלכת נוגה, שבאטמוספירה שלו הוא יהיה הראשון לגלות חנקן, או את כוכב החמה – שעליו הוא עצמו עוד יגלה גז מימן?

כבר עכשיו, האסיר בן ה-35 הוא מדען דגול: בגיל 23 הוא סיים דוקטורט בלנינגרד, בגיל 25 פרסם חיבור מבריק על מאזן הקרינה של כוכבים. חברו ההודי-אמריקאי צ'אנרדסקאר, שהרחיב את התיאוריה שלו, זכה על התגלית המשותפת בפרס נובל; קוזירב עצמו זכה ב-10 שנות זוועה בגולאג הסובייטי.

[באמצע: כשהפיזיקאי ההודי-אמריקאי צ’אנרדסקאר ביקר בברית-המועצות, הוא ישן בדירה של ניקולאי קוזירב (שני משמאל) במשך חודש, עשה שם יוגה ודיבר איתו על מאזני קרינה. צ’אנדרה קיבל נובל, וקוזירב 10 שנים במחנות]

מצחיק לשאול "על מה קוזירב נאסר". בשנות ה-30 בברית-המועצות אתה לא צריך סיבה, מספיק שיש לך דופק. סטלין רצה שכל אזרחיו יירעדו מהבוקר עד הלילה. גל מאסרי המדענים הגדול ביותר התחיל במצפה-הכוכבים "פולקובו" שליד לנינגרד, ה"בירה האסטרונומית של העולם". יותר מ-100 מדענים נעצרו בפולקובו – כ-10-20% מכל האסטרונומים בבריה"מ – וגם נשותיהם, ילדיהם, ורבים ממכריהם. עשרות הוצאו להורג, עשרות מתו במחנות, עשרות נעלמו לבלי-שוב. ההאשמות היו מופרכות: שהם ניסו להסיט את נהר הוולגה אל המערב (כל 3500 הק"מ שלו), שהם הסתירו אוצרות-טבע משלטון הפועלים, שהם תכננו להטמין חומר נפץ במטוטלת פוקו כדי להתנקש במנהיגי המהפכה. קוֹזִירֶב סיפר (לפי סרגיי דובלטוב), שהוא צחק כשהוא שמע את סעיפי האישום, והפסיק לצחוק כשהשמיעו לו את גזר-הדין. גם את אימו ואחיותיו של קוזירב הקומוניסטים עצרו, וכשהן סירבו לדרישה "להתנער" מאויב-העם, הן הוגלו לאוזבקיסטאן. אשתו נשלחה ל-5 שנות מחנה, ואת בנו בן ה-4 גידלו הדודות.

קוֹזִירֶב מסתכל על קירות הקרח שחוסמים אותו, ועולה לו רעיון. בהבל פיו, הוא מתחיל לחמם שקעים בקרח, כדי לייצר נקודות אחיזה. שקע אחר שקע, יד אחר יד, הוא מטפס החוצה. כשהוא מגיע למחנה – אחרי שעות, קפוא ומותש – סוהריו נדהמים. הם כבר מזמן החליטו שהוא מת.

שנותיו של קוֹזִירֶב במחנות היו מלאות בתהפוכות: פעם אחת הוא קוּדָם מאסיר למפקח בניה, ומייד אחר-כך הוא נשפט-מחדש וקיבל גזר-דין מוות. אחת ההאשמות: האסיר קוזירב היעז לחלוק על פרידריך אנגלס, מאבות הקומוניזם, שכתב במאה ה-19 ש"ניוטון הוא חמוֹר אינדוקטיבי". גזר-הדין החמוּר הוחלף שוב בעוד מחנות – שבהם הוא חלה בעיניים, בלב, ברגליים, וכמעט מת מרעב.

אבל אחרי 10 שנים, הודות למכתבי-פניה אמיצים של חבריו המדענים, קוזירב שוחרר.

ודווקא אז הוא עשה מעשה מהמם, שומט-לסת, שכמעט נעלם מהעין.

קוזירב יצא מהמחנה בדצמבר 1946. שלושה חודשים לאחר-מכן, במרץ 1947, הוא התייצב בפני ועדת בוחנים, פרופסורים בעלי-שם, והגן על תזת "פרופ' בכיר" שלו (בבריה"מ זה נקרא "דוקטור למדעים", אצלנו זה מקביל לפרופ' מן המניין).

תעכלו את זה שניה. שלושה חודשים בלבד אחרי שחרור ממוזל מעשר שנות התעללות, בגיל 38, קוזירב מציג תיזה מחקרית מקורית, ומקבל דרגת פרופ' בכיר. מתי הוא הספיק לעשות אותה?

התשובה המדהימה היא: בזמן המאסר. במשך כל שנותיו במחנות, הוא המשיך לעבוד על המחקר בראש: לנתח סוגי קרינה מכוכבים שונים, לפתח משוואות שמכלילות אותם, להרכיב ולפרק טיעונים פיזיקליים ומתמטיים.

לא תמיד זה הלך חלק. באחד האירועים המכוננים של חייו, הוא נתקע – בהיעדר נתונים אסטרופיזיים עדכניים על קרינות הכוכבים. הוא ידע היכן הם נמצאים: בספר הנתונים באסטרופיזיקה ואסטרונומיה שפרסם מצפה-הכוכבים של פולקובו זמן קצר לפני מעצרו. אולם בספריית הכלא חילקו רק רומנים על פועלים בקולחוז ושירי-הלל למחרשות. איך להשיג את הנתונים הדרושים?

בוקר אחד, בעת חלוקת הספרים הקבועה והמשעממת, ניקולאי קוזירב מחכה על מיטת הברזל שלו במדיו המפוספסים. הסוהר משליך פנימה ספר בלתי-מוכר. קוזירב מרים אותו ונדהם: "ספר הנתונים באסטרופיזיקה ואסטרונומיה".

איך הוא הגיע לכלא? ודווקא לתא שלו? קוזירב הנרגש והמבוהל מתחיל לשנן את הנתונים בעל-פה, לפני שיחרימו לו את הספר. ואכן, כעבר שבוע אחד הסוהרים מבחין בספר הלא-תקני, ולוקח אותו. לעולם קוזירב לא ייתקל בו עוד בסבבי הספרים של הכלא. בעקבות האירוע, קוזירב מספר שהוא הפך מאתיאיסט לאדם מאמין. אחד מחבריו סיפר שקוזירב אמר לו: "מזלך שהגעת אל האמונה בשלווה, לי הבורא היה צריך להכות עם נבוט בראש עד שפתחתי את העיניים".

נחזור שניה להישג המחקרי המדהים הזה. כמה כוח רצון הוא דרש?

כמה כוח רצון צריך בשביל לחטוב עצים, תוך כדי ניסוח משוואות לתיאור גז פֶרְמִי יחסותי?

כמה כוח רצון, לאכול מידי יום מרק תפוחי-אדמה דלוח ובלתי-משביע, ולפענח בצורה שיטתית וממושמעת, את מחזור חייו של ננס לבן?

את עצמי אני מכיר: אם יש לי מצגת שנואה שאני חייב להכין, או שהתנאים אינם אידיאליים לעבודה, אני מתחיל... להתפתל. היצירתיות שלי בתחום התירוצים ראויה לפרס נובל. אני עייף, אני רעב, אני נמרץ מידי, כואב לי הראש, אני רק אכין תה, אני רק אראה סרטון... אני אתחיל בשעה עגולה!

אסיר ששהה עם קוזירב בתא אחד סיפר שהוא היה שוכב על הגב ומשעין את רגליו על הקיר, להקל על הכאבים שהתפתחו בעקבות מחלת הלב שלו – ומנתח את שאלות-המחקר הבוערות ביותר באסטרופיזיקה. כך צמחה תזת הפרופ'-הבכיר שלו, בתנאים – איך לומר – פחות מאידיאליים. בסיביר של סטלין לא צריך לחפש תירוצים למה היום אני לא אתקדם במחקר, לא צריך לחפש סיבות לרחם על עצמך.

אז איך משיגים כוח רצון?

הגענו לתחנה האחרונה במסע כוחות-הנפש שלנו: מלכות.

התחלנו בכוחות השכל, חכמה-בינה-דעת. פיתחנו את הרעיון.

המשכנו לכוחות הרגש, חסד-גבורה-תפארת: יצרנו יחס רגשי אל הזולת, בנינו תנועה נפשית של נתינה ממוקדת.

לא פסחנו על הכוחות הביצועיים, נצח-הוד-יסוד: החלטנו שנתעקש, שלא ניסוג, שננסה להתאים את הרעיון אל הזולת באופן שהוא יוכל לקבל אותו.

עברנו בכל התחנות – אבל עדיין לא הגענו.

כי הדבר עצמו עדיין לא קרה.

הרעיון לא יצא אל הפועל. התגלית לא התפרסמה, העוגה לא נאפתה, המצגת לא מוכנה. יש לנו תירוצים גדולים ותירוצים קטנים, יש לנו מה להגיד להורים ולאשה ולשופט, אבל בפועל: הדבר עוד לא קרה!

זוהי התחנה האחרונה במסע, הכוח הנפשי האחרון שצריך להפעיל. כוח המלכות: הנכונות לעשות כל שיידרש ממני כדי שהדבר יקרה בפועל ממש.

תקראו את זה שוב. הנכונות לעשות כל שיידרש ממני כדי שהדבר יקרה בפועל ממש.

בפרקים הבאים נפרק את המשפט המדויק הזה. מה זו "נכונות", מה זה "כל שיידרש", אפילו מה זה "בפועל ממש".

אבל השאלה הראשונה היא, מאיפה הכוח הזה מגיע? איך להשיג כוח רצון?

שימו לב שהביטוי "כוח רצון" טומן בעצמו את התשובה, אם מסתכלים על מפת הספירות.

תחנת מלכות האחרונה מחוברת בקו ישיר לתחנה הראשונה: הכתר.

הכתר הוא נקודת המוצא של כל המסע היצירתי, עוד לפני הולדת הרעיון. בכתר נמצא הרצון שלנו, הראשוני והמקורי. הסיבה שלנו לצאת לדרך, לחפש ולהתייגע.

החסידות ממשילה את זה לאדם שרוצה לבנות בית. הוא יוצא למסע שלם בין אדריכלים, קבלנים, שרברבים ותופרי-וילונות. אבל רק בסוף המסע (מלכות), כשהוא מתיישב בכורסא החדשה על המרפסת החדשה, הוא מבין שהתגשמו רצונו המקורי לבית (כתר). כל השאר היה רק תחנות בדרך.

כך גם בחיי, ובחיי כולנו. ביום שבו צפויות לי רק מטלות שנואות, או הסחות-דעת, אני עוצר וחושב: מה הרצון המקורי שלי? איך הגעתי לכאן?

ואני נזכר: הרצון המקורי שלי היה לעבוד את ה', כלומר לעשות את המעשה המוסרי והרצוי בכל רגע. לכן אני עוסק במדע, שהוא בעיניי מעשה רצוי ונכון. לכן אני צריך מימון, לשלם לסטודנטים ועל השימוש במיקרוסקופ האלקטרוני היקר. ואם מכאן נגזר שאני צריך להכין את המצגת... אז יאללה ברבאק מצגת! איזה כיף!

כלומר: אם חסר לי כוח-רצון, אני שב ומתחבר לרצון המקורי כדי לשאוב ממנו כוח, לעשות את הדבר בפועל ממש.

אז אם המזגן התקלקל ונגמר הקפה ויש כל תירוץ בעולם לא לעשות את מה שצריך, תמיד אפשר להיזכר בניקולאי קוזירב מטפס מתוך הקרח, סנטימטר-אחר-סנטימטר, ועוד מחבר תיזה באסטרופיזיקה באותו זמן. מקור השראה בלתי-נדלה. וברמה גבוהה יותר, אפשר לחזור בראש ולהיזכר ברצון המקורי – למה אנחנו פה – ולקבל ממנו כוח.

כוח – רצון.

Subscribe now

"לא מקובל" לא התחיל לתאר את זה: זה היה חסר-תקדים. לא היו נשים רופאות באיטליה באותו זמן, ומעט מאוד באירופה בכלל.

פרופ' באצ'לי היה חדשן גדול, הן ברפואה והן בחקיקה חברתית מתקדמת כשהיה לשר הבריאות בהמשך. אבל גם לחדשנות יש גבול, הוא אמר למריה. את רוצה להיות רופאה? רעיון הזוי. חבל לבזבז את הכישרון שלך על לימודים שלא מתאימים לך, ועל מקצוע שלא מתאים לך, הוא קבע. תזרקי את זה מהראש.

תודה על העצה, אמרה מריה, והלכה בדרך עוקפת. היא נרשמה לתואר במדעי הטבע באוניברסיטת רומא, הצטיינה בו במשך שלוש שנים, ואז השתמשה בדיפלומה שהיא קיבלה שם כדי להיכנס בדרך האחורית ללימודי הרפואה. זה טריק שעושים גם היום סטודנטים ישראלים מוכשרים שלא מצליחים לגרד את ציוני הפסיכומטרי ההזויים (והחצי-רלוונטיים) הנדרשים לקבלה לרפואה. במהלך הלימודים ניסו להפריע לה בדיבור ובמעשה; בין השאר מנעו ממנה להשתתף בנתיחות אנטומיות יחד עם שאר הסטודנטים, מה שאילץ אותה לבצע נתיחות לבדה, רק היא והגופות. אולם היא זכתה בפרסים על ציוניה הגבוהים, והיתה אחת הראשונות במחזור שלה להתקבל כעוזרת רופא. וכך בגיל 26 הפכה מריה לד"ר מריה הראשונה באיטליה, פתחה קליניקה פרטית, ועם הרקע המדעי החזק שלה, המשיכה במחקר עצמאי עם ילדים בעלי פיגור שכלי.

מה שד"ר מריה מונטסורי לא ידעה, זה שאת הפרסום העולמי שלה היא תקנה לא כרופאה, אלא בתחום אחר לגמרי: בתור חלוצה בתחום החינוך. הרעיונות שלה משפיעים על כולנו עד היום, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא.

הכול התחיל בשכונת-העוני של רומא, סן-לורנצו.

המילים "שכונת עוני" לא מתחילות לתאר את הזוועה. מתחם מוכה-גורל של שלדי-בניינים שנזנחו ע"י קבלן פושט-רגל, בלוקיישן הכי גרוע ברומא: ליד בית-הקברות הישן. אלפי הומלסים ועבריינים מכל הסוגים גרו, סחרו והסתתרו בבניינים החשוכים, ללא מים או תנאי תברואה מינימליים. משטרת רומא לא העזה לדרוך בסן-לורנצו, והשכונה הנוראית הטילה אימה – ובושה – על תושבי רומא כולה.

לבסוף, עמותה חברתית אחת הצליחה לגייס כסף לשיפוץ בניין (יחיד) ברובע החרב. הבניין שופץ, חובר למים וביוב, ואוכלס במשפחות צעירות מתוך הערב-רב של סן-לורנצו. התקווה היתה שדווקא משפחות, כתאי-יסוד מינימליים של חברה אנושית, יוכלו להנביט שינוי חברתי. אולם מצב קשה-מנשוא נוצר עבור הילדים שבבניין: בכל בוקר, כ-50-60 זאטוטים בגילאי שנתיים עד שש היו ננעלים בחדר יחיד, עד שיחזרו הוריהם מעמל יומם המפרך. בוודאי שלא היה להם שם חינוך – אפילו השגחה מינימלית לא היתה.

העמותה ביקשה מד"ר מריה, רופאה צעירה ופעילה חברתית, להיות אחראית על התברואה של הבניין: לוודא שאין בבניין מחלות מדבקות וששוטפים ידיים. ועל הדרך, אם לא קשה לך, תוכלי לראות מה אפשר לעשות עם הילדים?

מסתבר ששני דברים הכינו את ד"ר מריה מונטסורי למשימה הזו באופן מיוחד. ראשית, ניסיונה המחקרי בפסיכיאטריה של ילדים לימד אותה עובדה מעניינת: שעל-ידי חינוך נכון אפשר לטפל בבעיות שנחשבו כרפואיות נטו; חינוך מתאים יכול לעזור לילדים מעוכבי-התפתחות להגיע להישגים גבוהים בתחומים שונים, אפילו ברמה של ילדים אחרים בני-גילם.

אבל ברמה פנימית יותר, ד"ר מריה מונטסורי היתה מדענית במהותה. והמיומנות הכי בסיסית של מדענית היא כושר ההתבוננות, כלומר יכולת לראות את העובדות האובייקטיביות (זוכרים את זמלוויס?). חינוך, לעומת זאת, נחשב באותם ימים כענף של הפילוסופיה, סוג של הגות אריסטוטלית מנותקת מתצפיות אמפיריות, שעוסק ב"מהות נפש הילד" ואיך ראוי לעצבה.

אז הדבר הראשון והמדהים ביותר שד"ר מריה מונטסורי עשתה, הוא פשוט להסתכל טוב טוב על הילדים. היא היתה מגיעה ומתצפתת – ממש כמו לפני-כן, עם הילדים בעלי הפיגור השכלי – כדי לראות איך הילדים מתנהגים כשהם לעצמם, אילו חפצים מעניינים אותם, אילו תכונות אישיות מתגלות בהם.

ומה שהיא ראתה שינה את כל עולמה.

הילדים לא התנהגו כפי המצופה. הם העדיפו כלים על-פני צעצועים. הם העדיפו עבודה מועילה על-פני בזבוז-זמן. הם חיפשו עצמאות ומשמעות, הם יצרו שיתופי-פעולה. כל-אחד פיתח קצב לימוד משלו, דרכים שונות, תדירויות מועדפות שונות לאינטרקציה חברתית.

היא התחילה לעשות ניסויים: להחליף את החפצים שיש להם בחדר בחפצים אחרים, פונקציונליים יותר, מותאמים בגודלם אל הילדים. היא בחנה כיצד חופש פעולה משפיע על הילדים, חקרה את התועלת שבמשמעת ואת ההשפעה הנפשית של תפילה. היא גילתה שבתנאים נכונים, הילדים האבודים מתחילים לגלות יכולות ריכוז, עצמאות, משמעת-עצמית.

הרעיונות של ד"ר מריה מונטסורי צמחו לשיטת חינוך, או שמא לגישה אל החינוך: גישה שמאמינה שילדים רוצים ללמוד, שהם זקוקים לחירות בתוך גבולות, לאמון ולהכוונה בונה. הגישה המדענית, ה"תצפיתנית" שלה הפכה לאחד מהעקרונות המכוננים ביותר של השיטה: "follow the child", הנחיה למחנכים "ללמוד מהילד איך ללמד אותו", להתבונן במה עובד בשבילו ומה לא.

"חנוך לנער על פי דרכו", כתוב בספר משלי, "גם כי יזקין לא יסור ממנה". כשמוצאים את הדרך לליבו של הילד, ניתן לבנות אצלו יסודות שיחזיקו בניין שלם כל חייו. היום שיטת מונטסורי היא לא רק רשת של מוסדות חינוך, אלא גישה שמשפיעה על חינוך לגיל הרך והיסודי גם אם לא מודעים לה, בפועל ורעיונית.

מזה כמה פרקים שאנחנו עוסקים, כאן בבלוג וגם בפודקאסט, בספירת היסוד, הוא הכוח שבנפש שקשור להוראה. אבל איך מפעילים אותו?

ד"ר מריה מונטסורי מדגימה שלושה שלבים בכוח היסוד שבנפש. ראשית, נחוצה ההתחברות אל הזולת, תשוקה ללמד אותו, כפי שראינו בפרק על איליוף ממציא בקבוק-התבערה ועל הילד האנאלפאבית החמוד; שנית, צריכה להיות התבוננות בעולם מהזווית שלו, כדי להבין איך הוא קולט את הדברים; ולבסוף, צריכה להיות התאמה של המסר לאופן הקליטה שמתאים לו.

זו התשובה: כדי להשתמש בפועל בכוח היסוד צריך להתאמץ לראות את העולם מהזווית של התלמיד, ואז להתאים את המסר אליו. ללמוד מהילד מה עובד בשבילו: החומרים הנכונים, כלי-העבודה, מסגרת הזמן המתאימה לו.

כך מגדיר את זה אדמו"ר הזקן ב"סידור" המיוחד שלו; כאשר החכם מסביר את החכמה לתלמידו כפי שהוא מבין אותה בעצמו, "הנה לא יבין התלמיד כלום מה שלומד. אבל כשירצה הרב להשכילה לתלמיד, מוכרח לעשות סדר דברים בצירופים אחרים לגמרי מכמו שהבין לעצמו"... וכוח זה לעשות לו סדר דברים וצירופים אחרים בשביל הבנת התלמיד בלבד ... הוא כח שכלי הנקרא יסוד שבשכל".

במסע הספירות שלנו, אנחנו הולכים ויוצאים החוצה מעצמנו: בהתחלה הרעיון היצירתי היה בשכל שלי בלבד (חכמה, בינה, דעת), אחר-כך התחלתי לצאת מעצמי ולבנות התייחסות רגשית, לחלץ את הרעיון מתוכי ואל הזולת, בנחישות וברגישות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד). שלב ההכנה האחרון לפני המסירה בפועל – לפני שהרעיון נובט בעולם האמיתי – הוא השלב שבו אני יוצא מעצמי כל-כך שאני מתחיל לחשוב על העולם דרך העיניים של התלמיד, של המאזין, וכתוצאה מזה בונה את כל ההגשה באופן שמותאם אליו. זהו כוח-העל של המורים, של המשווקים, של אנשי המכירות, אבל הוא בעצם קריטי עבור כולנו. כדי שהרעיון שלנו יצמח בעולם, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הקרקע שבו אנחנו זורעים אותו, ולהתכונן אליה.

בהצלחה, ושיהיה צום י”ז בתמוז משמעותי ומועיל!

תדמיינו את טבריה במאה השניה לספירה. אותה לחות כמו היום, אותו ריח של דגים, אותם הרים משמאל ומים שוקטים מימין, אבל עם הבדל אחד בולט: במקום קברי-צדיקים במעלה ההר, הצדיקים הללו עדיין מתהלכים ברחובות העיר בסנדלים, לומדים ומלמדים תורה.

תדמיינו את אוניברסיטת קוֹרְנֵל במאה העשרים לספירה. שבילים רחבים בין המדשאות, עצי ענק מצלים על סטודנטים נחפזים, ומפלי מים (gorges) שמצדיקים את המילה gorgeous. וביניהם הולך פרופסור אחד לפיזיקה, ולא רואה דבר סביבו. ההארה שלו היא פנימית, תובנה מדהימה שנחתה עליו בשעה שעברה בזמן שעמד מול הכיתה, ועתידה להביא לו פרס נובל בתוך פחות מעשור.

מה הקשר בין השניים?

נתחיל בטבריה.

(צילום: אסף קמר מתוך ynet)

רבי חייא היה אדם עסוק: מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, סוחר משי לפרנסתו, ובעל-חסד נודע. במהלך שנותיו בטבריה ובסביבותיה, הוא השתתף בעיצוב נוסח המשנה של רבי יהודה הנשיא והיה מעורכי התוספתא, טקסט יהודי מכונן מן התורה שבעל-פה. אולם לא על המעשים הללו מציבה אותו הגמרא בשורה אחת עם שלושת מפריחי היהדות החשובים בהיסטוריה, לצד עזרא הסופר והלל הזקן, אלא על סיפור מוזר שקשור בחינוך.

רבי חייא פחד שתשתכח תורה מישראל, אז הוא עשה את המעשה המובן:

זרע פשתן.

כשהפשתן גדל, הוא קצר אותו, ייבש אותו, ניפץ אותו לסיבים, טווה מהסיבים חוטים, ומהם הוא הכין חבלים.

מהחבלים הוא שזר מלכודות.

עם המלכודות הוא לכד צביים.

את הצביים הוא שחט, את בשרם חילק לעניים, ואת עורם עיבד לכדי קלף לכתיבה: קילף, השרה, דרך, שייף וייבש.

על הקלפים הללו כתב רבי חייא את חמשת חומשי התורה ואת ששת סדרי המשנה.

ולבסוף, כשקלפים רבים בידו, הוא יצא לנדוד בפריפריה, בין עיירות ישראל הקטנות שחוק חינוך חובה של יהושע בן גמלא עוד לא הגיע אליהן, ולאסוף סביבו ילדים.

בכל עיירה, הוא לימד חמישה מן הילדים את חמשת חומשי התורה – כל ילד חומש אחר – ושישה ילדים אחרים את ששת סדרי המשנה – כל ילד סדר אחר.

עכשיו, הוא אמר להם, תלמדו אחד את השני עד שאני אחזור. והלך.

נהוג לפרש את סיפור החד-גדיא הזה כשבח להשקעה העצומה שהשקיע רבי חייא; "גדולים מעשי חייא" אמר עליו מנהיג הדור, רבי יהודה הנשיא. אולם מסתתר בו פרט מדהים, קריטי, שמתגלה בהאזנה קשובה לגמרא.

בעצם, למה כל ילד קיבל חומש משלו?

מה קרה, אי-אפשר להשקיע עוד טיפונת, ולכתוב עוד כמה ספרים, שלכל ילד יהיה ספר משלו? (הרי לא תגידו שרבי חייא לא היה משקיען...)

ואם כבר יושבים ומלמדים ילד אחד ספר בראשית, למשל – למה לא לקרוא לאחרים שיקשיבו גם? למה רק ספר אחד לכל ילד, ואז המשימה המאתגרת ללמד את האחרים את מה שהוא למד?

כי זו בדיוק הנקודה.

כשאתה מלמד אחרים – אתה מבין יותר בעצמך.

זו אחת העובדות המדהימות ביותר בחינוך, זו שכל המורים יודעים והאחרים שוכחים. כמו בבדיחה על המורה שהתלונן על תלמידיו הטיפשים: פעם אחת הסברתי, הם לא מבינים. פעמיים הסברתי להם, הם עוד לא מבינים. פעם שלישית שאני מסביר להם – אפילו אני כבר הבנתי! – והם עדיין לא מבינים!

ולא רק המורים יודעים את זה, אלא גם הפיזיקאים. קן וילסון מאוניברסיטת קורנל סיפר ברגע של גילוי לב, בהרצאת הנובל שלו בסטוקהולם, איך הוא הגיע לתגלית הגדולה. במשך כמה שנים רצופות, הוא לימד שוב ושוב את הקורס במכניקת קוונטים – עד שבסוף אפילו הוא הבין אותו.

כלומר, זה לא שווילסון לא ידע קוונטים לפני כן; הוא לא נהיה פרופסור לפיזיקה בקורנל בזכות העיניים היפות שלו. אבל אחרי שנים של הוראה, הלכה והצטללה אצלו תובנה גדולה על תורת השדות, ואיך אפשר ליישם אותה על תחום ה"תופעות הקריטיות" שעליו הוא עבד. הוא קיבל את פרס הנובל על החיבור הזה, בתוך שנים ספורות בלבד.

גם אחת התגליות האדירות של ריצ'רד פיינמן הנודע נולדה מאהבתו הגדולה להוראה. פיינמן היה מרצה סוחף ומשקיען, שהתאמן על הרצאותיו וחידד את הדגמותיו לאין קץ. אז כמובן שהפריעה לו שיטת העבודה המקובלת בקוונטים, הפורמליזם הקנוני, המבוסס על חישובים ארוכים ועיוורים-כמעט, שקשה להסביר וקשה להבין. פיינמן הציע לקצר את התהליך על-ידי ציורים חמודים, שמסבירים היטב מה קורה במפגש בין חלקיקים תת-אטומיים ואילו חישובים צריך לחשב. אבל מה שהתחיל ככלי דידקטי הפך במהרה לכלי מחקרי, שהתפזר בכל ארצות-הברית והעולם ושינה את האופן שבו עושים פיזיקה. פרנק וילצ'ק, זוכה הנובל בפיזיקה של 2004, קבע שמחקרו לא היה מתאפשר בלי דיאגרמות פיינמן. ללמד = ללמוד, מסתבר; להסביר = לחקור.

היכולת ללמד, להתקשר אל האחר, קשורה לספירת היסוד במבנה הספירות, הוא המפה שלנו ליצירתיות האמיתית והמלאה. יסוד הוא הכוח הנפשי שמאפשר לנו להתחבר בשני הכיוונים: הן כלפי מטה, אל התלמיד או אל המאזין, והן כלפי מעלה – אל הרעיון המקורי, אל האמת שבתוך הערפל. כשאנחנו מפתחים את כוח היסוד, משתמשים בו במלואו כדי להסביר לאחרים – אז גם השכל שלנו נפתח לקבל אמת חדשה, ולראות את העולם בפתיחות ובצלילות אחרת.

בהצלחה!

Subscribe now

אתם קוראים את הבלוג "המדע מחפש משמעות" של פרופ' דוד איזנברג, העומד להתפרסם כספר על היצירתיות האמיתית במדע ובחיינו. הירשמו כבר עכשיו, וחפשו אותנו ביוטיוב, ספוטיפיי, ובטיקטוק!

אריאל בכיתה ב', היא אמרה, אבל עדיין לא יודע לכתוב את שמו.*

נבהלתי: מה היא רוצה ממני? אין לו מורים, מורות, הורים, משפחה?

חששותיי התפוגגו מול ההצעה הכלכלית המפתה: 10 שקלים בשבוע, עבור שלוש פגישות של חצי שעה. מהתעריף הזה אפשר להסיק שאולי ידעתי לקרוא, אבל לא הייתי חזק בתימחור שירותים.

בפגישה הראשונה עם אריאל, הרגשתי זריקת אדרנלין לנוכח האתגר: הילד הולך לבית-ספר כבר יותר משנה, ועוד לא מכיר את אותיות האלף-בית. הוא אינו טיפש, אינו מופרע, אבל משהו בינו לבין האותיות פשוט לא זורם. נו, בוא נראה אם נצליח לעשות כאן משהו, התעורר הצד התחרותי שלי וחיכך ידיים.

אולם ככל שלמדנו ביחד, שבוע אחרי שבוע, כך הלכו והתגמדו בעיניי הפיתוי הכלכלי והאתגר התחרותי. מצאתי את עצמי מכור לרגש אחד ויחיד: הרצון לראות אותו מצליח.

כדי להכיר לו את האותיות, המצאתי לו סיפורים על כל אות ואות. ג' היא ג'ירפה (וסליחה לנעמי שמר), פ' היא פיל עם חדק מקופל, ו-ף' פיל שפורס את חדקו כדי לשתות מים, בקצה הצוק (המילה). הסיפורים הלהיבו אותו, והאותיות הפכו להיות חברות טובות. הייתי מאושר, אבל ידעתי שעוד דרך לפנינו.

כדי ללמד אותו את התנועות, הכנתי קלפי משחק. אחד שולף קלף של אות, השני שולף קלף עם תנועה, ואז אריאל צריך להגות אותם יחד. פיל + קמץ = פָּ. כל הכבוד! אלף + סֶגול = אֶ. יופי! אמא שלו גילתה על הקלפים אחרי כמה שבועות, ונדהמה. את כל זה הכנת בשביל ללמד את אריאל? נפלא! מהמם! עם 'מהמם' לא הולכים למכולת, לא חשבתי על להגיד לה, ונשארתי עם שכר-רעב. אבל אריאל התקדם, ואיכשהו רק זה היה חשוב.

אחר-כך הגיעה הישורת הארוכה והמשמימה של קריאה איטית, הברה אחרי הברה, מילה אחרי מילה. במשך חודשים ארוכים זחלנו בעקבות האריה הטמבל שאהב רק תות (ואם אתם חושבים שזה ספר מתסכל, תנסו למרוח אותו על-פני חודשיים). אריאל היה מתעייף, מתפתל, מחפש עיסוקים אחרים. בניתי לו מערכת תגמולים: אחרי כל שתי מילים, אפשר לקפוץ קצת על המיטת-קומותיים. אחרי משפט שלם, עוגיה – הברחתי בכיס מהבית, בסוד מאמא שלו שלא האמינה בפחמימות. ובסוף כל שיעור, גולת הכותרת: אריאל הפעלתן זכה לתת לי בוקס בבטן בכל כוחו הילדותי. משום מה זה בידר אותו מאוד.

התמונה היחידה שמצאתי מכיתה ח’, עם אמי לאה ז”ל.

בהתחלה, לא הבנתי את הקושי של אריאל, משום שלא זכרתי אף תקופה בחיי שלא ידעתי לקרוא. סבתי הספרנית אינה ז"ל לימדה אותי לקרוא ברוסית בגיל 3, ואני זוכר את עצמי מסיים את "ילדי רב החובל גרנט" בגיל 5. כשעליתי לארץ בגיל 6, לא דיברתי עברית זמן-מה – את זה אני זוכר – אבל איך ומתי למדתי לקרוא בעברית, נשכח ממני לגמרי. בהיעדר חוויה אישית, חיפשתי דרך להיכנס לראש שלו – מה חסר לו בשביל לזהות את האות? למה שוּרוּק הוא זוכר אבל בחוֹלם הוא נתקע? אינני יודע איך היו מאבחנים אותו היום, אבל הרגשתי שהקשיים שלו הופכים להיות האתגרים שלי. שכל מילה שהוא צולח הופכת לשמחה גדולה לשנינו.

אחד המשלים החסידיים החשובים ביותר לכוח היסוד שבנפש, כוח החיבור אל האחר, הוא משל האב שמלמד את בנו. והתנאי ללימוד מועיל הוא חשק – רצון עז שהבן יבין: "וּבְחִינַת ״יְסוֹד״ הִיא, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁמְּקַשֵּׁר הָאָב שִׂכְלוֹ בְּשֵׂכֶל בְּנוֹ בִּשְׁעַת לִמּוּדוֹ עִמּוֹ בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן, שֶׁרוֹצֶה שֶׁיָּבִין בְּנוֹ." (ספר התניא, אגרת הקודש ט"ו)

החשק הוא חישוק – חיבור והתקשרות – שמאפשרים לאב (או למורה הפרטי השמנמן) לחפש דרכי הסבר חדשות, פתרונות יצירתיים, כדי שהמסר יעבור. בלי הרצון הזה, המורה נשאר בעולמו שלו, כאדם שמקריא את הדברים בקול בחדר ריק: "וּבִלְעֲדֵי זֶה, גַּם אִם הָיָה הַבֵּן שׁוֹמֵעַ דִּבּוּרִים אֵלּוּ עַצְמָם מִפִּי אָבִיו (שֶׁמְּדַבֵּר בַּעֲדוֹ וְלוֹמֵד לְעַצְמוֹ) לֹא הָיָה מֵבִין כָּל כָּךְ כְּמוֹ עַכְשָׁיו, שֶׁאָבִיו מְקַשֵּׁר שִׂכְלוֹ אֵלָיו וּמְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים בְּאַהֲבָה וָחֵשֶׁק, שֶׁחוֹשֵׁק מְאֹד שֶׁיָּבִין בְּנוֹ – וְכָל מַה שֶּׁהַחֵשֶׁק וְהַתַּעֲנוּג גָּדוֹל, כָּךְ הַהַשְׁפָּעָה וְהַלִּימּוּד גָּדוֹל, שֶׁהַבֵּן – יוּכַל לְקַבֵּל יוֹתֵר, וְהָאָב – מַשְׁפִּיעַ יוֹתֵר."

בסוף, אריאל למד לקרוא, ולהכין שיעורי בית לבד. הוא השיג את הכיתה גם בתורה ובחשבון, ואפילו למד לעשות את זה בלי תמריצים אלימים. וגם אני למדתי משהו: שללמד בחשק זו זכות וזו חובה, עם או בלי תמריץ כלכלי הולם.**

Subscribe now

* השמות בדויים, שאר הפרטים מדויקים. אריאל, אם אתה קורא את זה, אתה תזהה את עצמך לפי הבוקס בבטן – צור קשר, מאז שעברתם מהיישוב נעלמתם לנו. מבטיח לא להחזיר.

** וזו הסיבה שצריך להכפיל את משכורות המורים, ולא לקצץ בהן: החשק שלהם ללמד הוא הרווח של כולנו.

הוא זיהה את הגאונות בצעד של יריבו – והבין שעכשיו תורו לחשוב בגדול, או להתרסק.

זו הייתה יריבות טכנולוגית, יריבות כלכלית, ומעל לכול יריבות אישית. שני הצדדים הבינו שעל השולחן מונח כל שוק החשמל העולמי והעתידי. שני הצדדים היו מוכנים לעשות הכול כדי לחסל את היריב בעיני הציבור.

וזו נקודת המפתח: זירת הקרב של היריבות ההיסטורית המכונה היום "מלחמת הזרמים" לא היתה מעבדה או מפעל, כי אם דעת הקהל ההפכפכה. "מלחמת הקמפיינים הפסיכולוגיים" הוא שם מתאים לא פחות לאותה תקופה סוערת.

הנה הם נכנסים לזירה, תופסים פינות, מתחילים להתאגרף באוויר.

בפינה הימנית, הפבוריט המובהק: תומס אדיסון. משקל כבד, מבט של בולדוג, מוכנות לעשות הכול-אבל-הכול בשביל לנצח. עם קרוב לאלף פטנטים, עם קשרים בכל דרגי הממשל והתעשיה, מייסד מעבדת המחקר התעשייתית הראשונה בהיסטוריה, ואביהן של אינספור טכנולוגיות מדהימות שהוא פיתח, מכר והטמיע. בקרב הנוכחי, אדיסון דוחף שיטת ייצור חשמל המכונה "זרם ישר" – כל האלקטרונים זורמים באותו כיוון במעגל החשמלי. אדיסון יודע שהשיטה שלו מתאימה יותר לסוללות, לתאורת רחוב, יציבה יותר במנועים חשמליים, ובעיקר – כבר מותאמת לכל התשתית החשמלית שהוא התחיל למכור ברחבי ארצות-הברית ואירופה. אבל הוא יודע על עקב אכילס שלו, ויודע שגם יריבו יודע: אדיסון עצמו הוא זה שסיפר לו.

והנה הוא, בפינה ממול, הטוען לכתר: ניקולא טסלה. ממציא אוטודידקט מבריק מכפר קטן בסרביה, שנשר מהאוניברסיטה אחרי שהתווכח עם מרצים על מנועים חשמליים, והסתבך בהימורים ושאר הרפתקאות. בהגיעו לארצות-הברית, כמה שנים לפני-כן, אדיסון לקח אותו לעבודה וביקש ממנו לפתור את הבעיה העיקרית של הזרם הישר: איבודי האנרגיה שלא מאפשרים לשלוח אותו למרחקים, בטכנולוגיה של אז, ולכן מעכבים את מימוש חזונו הגדול של אדיסון, חשמל לכל בית.

טסלה חזר עם פתרון: להחליף את הזרם הישר של אדיסון ב"זרם חילופין", שבו האלקטרונים נעים הלוך ושוב בחוטים, בתדר מסוים. היתרון: עם מתקני ההמרה הנכונים, עם המנועים הנכונים, ניתן יהיה לשלוח את האנרגיה למרחקים גדולים. טסלה היה בטוח שביכולתו להמציא את כל המתקנים האלה, ולגרום לזה לעבוד. אדיסון שיבח את הרעיון, אבל גנז אותו כבלתי-מעשי. לפחות תשלם לי את ה-50,000$ שהבטחת לי, דרש טסלה (או כך הוא מספר – אין לזה תיעוד). אדיסון סירב, וטען שהוא רק התבדח: "אתה חדש כאן, עוד תתרגל להומור האמריקאי".

טסלה לא סלח. הוא התפטר ועבד בעבודות כפיים, עד שהוא מצא מממן לחזון שלו: ג'ורג' ווסטינגהאוס, ממציא ותעשיין, שהשקיע את רוב כספו בגאון הסרבי המיוסר. הם החלו למכור את מערכות החשמל של טסלה בכפרים ובערים, גם במחירי הפסד, הכל כדי לנגוס בשוק של אדיסון. בתוך זמן קצר, אדיסון נלחץ: הוא הבין שיש להם יתרון אמיתי.

הוא מוכרח לשכנע את הציבור להתרחק מזרם החילופין. אבל איך?

הרעיון הגיע במכתב מרופא-שיניים מהעיר באפלו.

שמעתי שאתה מומחה לחשמל, כתב לאדיסון ד"ר סאות'וויק, אז הנה רעיון: אולי נשתמש בחשמל כדי להוציא פושעים להורג? ראיתי שיכור שנוגע בגנרטור של זרם חילופין ומת מייד. מהיר והומני יותר מאשר לתלות אותם.

אדיסון היה נגד עונש-המוות, עקרונית, אבל כאן היתה הזדמנות שיווקית-פסיכולוגית שקשה לסרב לה: להציג את זרם החילופין בתור הברירה המסוכנת יותר, לקשר את טסלה למוות ולסבל.

הוא שכר מהנדס – בשחור, בלי לפרסם את הקשר ביניהם – שידגים בפומבי את כוח ההמתה של זרם החילופין. כלבי-רחוב מסכנים חושמלו למוות על משטחי-מתכת או עם אזיקי-אלקטרודות, מול עיניהם הנדהמות של עיתונאים. אדיסון לא שיקר: בטווח זרמים מסוים, זרם חילופין גורם לפרפורי-לב. בהמשך יגלו שגם זרם ישר, בטווח זרמים אחר, הוא מסוכן; אבל נכון לזמנו של אדיסון, זרם החילופין באמת היה מסוכן יותר, כפי שגילו אינספור חיות מסכנות שאדיסון וחבריו חשמלו למוות על מזבח מלחמת הזרמים.

מעודד מהתגובה הדרמטית של הציבור, אדיסון אף הציע למדינת ניו-יורק להשתמש בזרם החילופין כדי להוציא פושעים להורג. הם ניסו, וזה לא היה חינני: הנידון-למוות התייסר זמן רב מהמשוער, לזוועת כל הנוכחים. אבל אפילו הכישלון הזה שיחק לידיים של אדיסון: רק תדמיינו, הוא לחש באוזני עיתונאי-החצר שלו, מה יקרה אם זרם חילופין כזה יגיע אליכם הביתה...

אז כשטסלה קרא בעיתון על מופעי הזוועה של אדיסון וחבריו, הוא הבין שכנגד הדגמה כל-כך משכנעת, צריך לבוא מהלך משכנע לא פחות.

אדיסון היה גאון בשיווק לא פחות מבטכנולוגיה, מומחה למופעים שומטי-לסת שגרמו למשקיעים לרוץ אחריו עם שטרות כסף. אבל הוא מצא לו יריב ראוי: גם טסלה ידע שהדרך היחידה להעביר את המסר שלך לעולם, היא לחשוב עליו מנקודת-המבט של הצרכן. לא במשוואות, לא במילים, אלא במדיום המשכנע מכל: מראה עיניים.

ראשית, טסלה וחברו ווסטינגהאוס התאמצו וזכו במכרז התאורה של היריד העולמי בשיקגו, לציון 400 שנה לנחיתתו של קולומבוס באמריקה. כל מי שנכנס נדהם: זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהלילה הואר כמו יום באופן מלאכותי – בזרם החילופין של טסלה, כמובן, ועם יותר נורות מבשיקגו כולה. ב"צריף החשמל" שבתערוכה, טסלה עצמו ביצע הדגמות מופלאות של נורות שנדלקות ללא חיבור (בהשראת זרם) או של זרם חשמל שעובר דרך אדם בלי לפגוע בו. המבקרים היו מוקסמים: לא רק שהם ראו במו עיניהם את עוצמת החשמל, הם גם חשו במשק כנפי ההיסטוריה, בעידן חדש בפתח. וכמה נעים יותר לראות ביתן מואר באור נגוהות מאשר לחזות בייסוריהם של כלבים מחושמלים, הם חשבו, או הרגישו, בליבם. המסר של אדיסון היה משכנע – אבל גם אלים ודוחה – והמהלך השיווקי של טסלה גבר עליו גם שכלית וגם רגשית.

אבל מכל המבקרים בתערוכה ששינו את דעתם לגבי זרם החילופין, אחד היה חשוב במיוחד. קראו לו וויליאם תומפסון, אבל בעולם הוא נודע כלורד קלווין – מאבות התרמודינמיקה והפיזיקה המודרנית, מודד האפס המוחלט, ובימים אלה ראש הועדה האמריקאית להפקת אנרגיה ממפלי הניאגרה. מאז תחילת ההתיישבות האירופאית ביבשת, חלמו האמריקאים לרתום את המפלים השוצפים לעבודה מועילה – ופתאום כולם הבינו שזה מוכרח להיות חשמל. אולם הועדה של לורד קלווין דחתה את כל ההצעות במכרז, כולל את הצעת הזרם הישר של אדיסון – למרות שלורד קלווין עצמו דווקא האמין יותר בפתרון של אדיסון משל טסלה.

או לפחות, עד לאותה תערוכה בשיקגו.

משראה את כוחם של טסלה וווסטינגהאוס, לורד קלווין העניק להם את המכרז להקמת תחנת הכוח ההידרואלקטרית הראשונה בעולם. אחרי שנתיים של עבודה קשה – של מהנדסים, פועלים, ומשקיעים שכמעט איבדו את המכנסיים – הם הרימו את המתג, והחשמל זרם מרחק עצום של 43 קילומטר עד לעיר באפלו, הפעיל את מפעל האלומיניום שלה, ואחר-כך האיר את כל העיר.

"מפלי הניאגרה התחילו לזרום כלפי מעלה", התפייטו העיתונים על כוחו של החשמל. פתאום כולם ראו שאפשר לשלוח חשמל למרחק גדול, כולם נוכחו לדעת שאפשר להאיר בזרם חילופין עיר שלמה, ושלא מתחשמלים מזה כל-כך מהר. במהרה גם העיר ניו-יורק עברה לזרם חילופין, ברודווי הפכה לשדרת האורות, וכולם ראו במו עיניהם (תרתי-משמע) שטסלה ניצח ב"מלחמת הזרמים", היא "מלחמת ההדגמות" הגדולה.

המסע שלנו אל היצירתיות השלמה הוא בעצם מסע להוציא החוצה את כל הטוב שאנחנו יכולים, ליצור יצירה חדשה ושלמה בעולם. למדנו איך מבשלים את הרעיון בכוחות השכל (חכמה-בינה-דעת), איך דוחפים אותו החוצה בכוחות הרגש (חסד-גבורה-תפארת), איך מתעקשים גם מול הקשיים (נצח-והוד).

אבל עכשיו צריך לצאת מעצמנו.

לראות את היצירה לא רק בעיניים שלי, אלא מהזווית של הצרכן, הלקוח, הציבור.

זהו כוח היסוד שבנפש, התחנה התשיעית, לפני-האחרונה, במסע הגדול: היכולת להתאים את המסר אל הנמען, ולכן להתקשר ולהתחבר אליו באמת.

בשביל זה לא מספיק לדעת שאתה צודק, לא מספיק להגיד את זה ואפילו בבטחון עצמי. בשביל שהאחר יראה את המסר שלנו, אנחנו צריכים ללמוד לראות עם העיניים שלו.

אתם קוראים את הבלוג "המדע מחפש משמעות" של פרופ' דוד איזנברג, העומד להתפרסם כספר על יצירתיות במדע ובחיים שלנו. הירשמו כבר עכשיו, וחפשו אותנו ביוטיוב, ספוטיפיי, ובטיקטוק!

מי עצר את הטנק הסורי בדגניה?

מדובר באחת התעלומות ההיסטוריות המצחיקות בתולדות המדינה. יש לה קשר מפתיע לטכניון, ובתוכו מסתתר רעיון מרתק, רלוונטי לכולנו: כמה כדאי להתאמץ בשביל להעביר את המסר שלנו לאחרים.

בסביבות 4:15 בבוקר, ששה ימים אחרי הכרזת העצמאות בתל-אביב במאי 1948, החלה ההפגזה על שתי הדגניות מדרום לכנרת. טנקים וחיילים סורים שעטו כדי לכבוש את "אם הקבוצות", סמל ההתיישבות היהודית החדשה בארץ-ישראל.

בכניסה לדגניה א', אחד הטנקים האלה נבלם ועלה באש שעה ארוכה.

אבל מי עצר אותו?

חמישה חיילים המשיכו לטעון כל חייהם לקרדיט על הבלימה ההיסטורית, כפי שמתואר ברומן ההיסטורי הטרגי-קומי-וכל-כך-ישראלי "הטנק" של אסף ענברי.

שלמה אנשל טען שהוא פגע בטנק מרחוק, בפגז נ"ט.

דוד זרחיה סיפר שהוא השחיל לתוכו רימון.

יצחק עשת מתעקש שהוא ירה את הפגז, מקרוב דווקא.

ואילו ברוך בר-לב ושלום הוכבאום, שני חברי-משק בדגניה, התעקשו שהם הציתו את הטנק בבקבוקי תבערה – בלי קשר לשני, כמובן.

בהיעדר צוות צילום בזמן אמת – כנראה בדגניה שכחו מ"לא פרסמת לא עשית" בלהט הקרבות – האמת ההיסטורית לא נודעה עד היום. אבל דבר אחד ברור לחובבי ההיסטוריה המדעית והגבורה האנושית: ייתכן מאוד שלטכניון הייתה יד בעניין.

בקבוקי התבערה שהשליכו בר-לב והוכבאום – וכמותם השליכו אלפי לוחמים אמיצים במלחמת השחרור – כונו "קוקטייל איליוף", על-שם ממציאם, הפרופסור הראשון לכימיה בטכניון.

ישראל (אלכסנדר) איליוף עלה לארץ בעל-כורחו כמעט. הוא הגיע לפלשתינה ב-1922 כפרופסור לכימיה, פיזיקה וגיאולוגיה באוניברסיטת חרקוב (אוקראינה הסובייטית), כדי לבקר את בנו החלוץ ולהמשיך מכאן לכנס מדעי באירופה. אולם הסובייטים לא הרשו לו לחזור, כפי שעולה ממכתביו. אז איליוף התקבל לטכניון הצעיר בתור הכימאי הראשון במוסד (כבוד!), ועשה ככל יכולתו לעזור לתעשיה הארצישראלית המתפתחת, ואחר-כך, כשהמלחמה פרצה, למאמץ המלחמתי.

כל מה שאיליוף עשה, הוא עשה ברצינות. עוד כלבורנט צעיר בחרקוב, הוא ניהל כמה מעבדות-הוראה ואפילו את תחנת הממסר של האוניברסיטה, וזכה לשבחים וקידומים רבים. אז גם כשביקשו ממנו ללמד – בעברית, כמובן, אחרי "מלחמת השפות" הטכניונית – הוא נעתר לאתגר. הוא לא ידע מילה בעברית, והשיטה היצירתית שהוא פיתח נודעה אחר-כך (לשמצה?) בקרב דורות של סטודנטים.

ראשית, איליוף היה מחבר מערכי שיעור ברוסית, לכל מהלך הקורס.

אותם הוא היה מוסר אותם למתורגמן לעברית, ומבקש ממנו להעתיק את כל התרגום העברי לאותיות הקיריליות של השפה הרוסית.

ואז, כל שבוע, הוא היה עומד מול הכיתה ומקריא דף אחרי דף של טקסט עברי בלתי-מובן באותיות רוסיות.

תנסו לקרוא את הטקסט הבא במבטא רוסי כבד, כדי להבין את גודל המאמץ:

KEDEY LEGAKHIN BOOFER LOKCHIM KHUMTSA VE-ET GABASIS GAMETSUMAD SHELA…

בכל פעם שמבקשים ממני ללמד קורס חדש, להעביר הרצאה למועדון סטודנטים, או להסביר משהו לקבוצת תיכוניסטים שמבקרת בטכניון, אני תוהה: כמה להשקיע? כמה להתכונן, כמה להתאמץ במהלך האירוע עצמו?

הלקח העיקרי הוא הרף הגבוה שאיליוף מציב לכולנו: אם לא השקעת ברמה של תרגום והקראת מערך שיעור שלם בשפה זרה, אז עוד יש לאן לשאוף.

הלקח המשני, כמובן, הוא שאם עושים משהו חשוב, כדאי לדאוג לצוות צילום.

Subscribe now

הצעקות של האשה ההרה, המפוחדת, הנגררת לחדר-הלידה, רדפו את ד"ר זמלוויס בלילות. היא לא היתה הראשונה עם הבקשה המוזרה בפיה: ככל שיולדות נוספות התחננו באותו אופן, כך שנתו הלכה ונטרפה עליו. הוא הבין שיש משהו שהנשים יודעות – והרופאים לא.

ד”ר איגנץ זמלוויס, רופא ממוצא גרמני-אתני שנולד וגדל בהונגריה, התמנה לא מכבר לסגן-ראש מחלקה בבית-החולים הראשי של וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא קיבל לאחריותו שני בתי-יולדות: קליניקה מס' 1 וקליניקה מס' 2. בפי הצוות הם כונו "של הרופאים" ו"של המיילדות", בהתאמה, משום שבקליניקה מס' 1 למדו סטודנטים לרפואה, וב-2 המיילדות עבדו לבד. אולם זמלוויס גילה במהרה תופעה מדהימה: נשות וינה מוכנות לעשות הכול כדי לא ללדת ב-1 אלא להילקח ל-2.

מה זה "לעשות הכול"?

נשים שהרגישו בצירי-הלידה היו מתחבאות מחוץ לבית-היולדות השני, כדי להבטיח שיפנו אותן לשם. יותר מזה: היו נשים שילדו ברחוב בכוונה תחילה, רק בשביל שלא ייקחו אותן לבית-יולדות מס' 1.

הרופאים בבית-החולים דיברו על אמונות טפלות, על נשים טיפשות והיסטריות, אולם זמלוויס ראה שאפילו ברחוב פחות נשים מתות מאשר בקליניקה מס' 1. הוא לקח את הנתונים והתיישב לחשב.

אמנם לא היה לו אקסל, אבל זה מה שהוא קיבל:

כפי שידעו הנשים וגילו הנתונים, הסיכוי של יולדת למות בקליניקה 1 היה גבוה פי שתיים (ולפעמים פי ארבע) מאשר בקליניקה 2. בממוצע, אחת מכל 10 נשים בקליניקה "של הרופאים" נפטרה מקדחת לֵידה – מספר מבהיל, שנשות וינה העבירו מפה-לאוזן הרבה לפני שהרופאים קלטו את מימדי הבעיה.

זמלווייס היה הראשון להבין שיש פה משהו. אבל הוא לא ידע מה.

כרופא מסודר ואחראי, הוא שקל היפותזות שונות. האם יש אקלים שונה בקליניקות? לא, שתיהן ממוקמות באזורים דומים של וינה. צפיפות-מיטות גבוהה יותר? לא, דווקא בית-יולדות 2 הוא הצפוף מבין השניים. אולי כיוון המיטה? בהלה מהכומר המבקר? זמלוויס בדק והשווה גורמים שונים, ואף היפותזה לא התכנסה. היולדות האומללות המשיכו למות בקליניקה 1.

ואז, אירוע טרגי מסוג אחר נתן לו רעיון.

חברו הטוב של זמלווייס, ד"ר קולצ'קה, נדקר באצבעו מאיזמל בזמן נתיחת-גופה, ונפטר במהרה. לתדהמתו של זמלווייס, בגופתו של הרופא נמצאו אותם סימנים פתולוגיים כמו בגופן של יולדות שמתו מקדחת לֵידה. הוא עשה אחת ועוד אחת: אולי משהו שעובר מגופות-המתים אל היולדות גורם להן לחלות? הרי בבית-יולדות מס' 1, הסטודנטים המתלמדים מגיעים אל חדר-היולדות היישר מחדר-הגופות, מלווים בענן של ריח רקבון ובידיים מלוכלכות בדם – בעוד בקליניקה 2 אין גופות. אולי הסטודנטים או הרופאים מעבירים "חלקיקים" כלשהם מהמתים אל היולדות?

זמלוויס לא ידע מהם החלקיקים הללו – תיאוריית החיידקים לא הגיעה לוינה של 1847 – אז הוא גם לא ידע איך לחסל אותם. לפחות נסלק את ריח הריקבון הנורא, הוא חשב. הוא בדק וגילה שסידן תת-כלורי מסלק את הריח מהידיים ומהמכשירים הכירורגיים. היום ברור שהוא עשה חיטוי פשוט: היון התת-כלורי (היפוכלוריט) הוא הרכיב הפעיל באקונומיקה רגילה (כפי שיודעים הסטודנטים שלי בכימיה אי-אורגנית).

התוצאה היתה נס מדעי: כבר בחודש הראשון לתקנת החיטוי, תמותת היולדות בקליניקה 1 צנחה למספרים דומים לקליניקה 2. בחודשים הבאים, המספרים ירדו בשתי הקליניקות – הוא הנהיג את רחצת-הידיים והכלים בשתיהן – ואפילו נרשמו חודשים שבהם 100% מהיולדות שרדו!

סוף טוב, הכול טוב...

כמעט.

בפי נשות וינה, ד"ר זמלווייס כונה "מציל האימהות". כאשר הוא וכמה מתלמידיו הנהיגו את פרוצדורת החיטוי בבתי-יולדות נוספים, התוצאות היו לא-פחות ממדהימות. אולם הממסד הרפואי – בוינה ובאירופה כולה – הרים גבה בזלזול. ראשית, הייתכן שרופא פרובינציאלי מהעיר ההונגרית פשט יגלה משהו משמעותי כל-כך? שנית, איך הוא מעז להגיד לג'נטלמנים מפריז ומברלין שהם מלוכלכים ולהורות להם "לשטוף ידיים"?

אבל עיקר ההתנגדות היתה תיאורטית, אפילו פילוסופית. לרוע מזלו של זמלוויס, לא היה לו הסבר קוהרנטי לתופעה. לא היה לו שום מושג מה עובר מהגופות אל היולדות – הוא רק ידע שמשהו עובר, ושהשטיפה עוזרת. יתרה-מזאת: הסיפור של זמלוייס על "חלקיקי מוות" נשמעה לרופאים בני-דורו כמו אלכימיה, איזה הוקוס-פוקוס מיסטי על "רוח הטומאה", מעין תורת ארבע-המרות של היוונים שהמדע היה עסוק בלבער.

ובהיעדר הסבר תיאורטי, למה שמישהו יאמין לעובדות?

"אבל ראיתי בעצמי! פשוט תנסו!" צעק זמלוויס בכנסים רפואיים, זיעה נוטפת מקרחתו, מבטו פרוע כאותן יולדות וינאיות. הוא התחיל לכתוב לעיתונים באובססיביות, לכנות את שאר הרופאים "רוצחים", אפילו ללכת ברחוב ולזעוק מרה. הרופא הממונה עליו ניצל את ההזדמנות הראשונה – חשד כללי בהונגרים אחרי ניסיון המרד בממלכה האוסטרו-הונגרית – ולא חידש את החוזה שלו. סופו היה מר: אשתו וחבריו אשפזו אותו במוסד פסיכיאטרי, ושם הוא מת תוך שבועיים בלבד, כנראה כתוצאה ממכות של אחד השומרים.

שנים אחרי מותו, לואי פסטר פיתח וקידם בכל אירופה את התיאוריה החיידקית, ונמצא ההסבר החסר לתצפיות האמפיריות של זמלווייס: זיהום חיידקי (סטרפטוקוקי) שמוביל לאלח-דם (ספסיס), היא אותה "קדחת לידה" הידועה לשימצה.

זמלוויס הוא דוגמא מופלאה לכוח ההוד שבנפש, שהצגנו בפרק הקודם: היכולת להתחפר בעמדות, לא לסגת גם מול התנגדות. הוא לא הבין למה זה ככה, אבל הוא ידע שזה ככה, וזהו. ממסד רפואי שלם – שוחר-טוב כמובן, אבל גם כבד ומסורבל מרוב משקולות מדעיות ופסיכולוגיות – לא הצליח להזיז אותו מעמדתו המוצדקת.

מעניין: בתורת הסוד היהודית מובא שכוחות הנצח וההוד נטועים בשורשם בכוח הכתר, כלומר בנקודה האמת הנעלית ביותר, בתחילת המפה. הכתר הוא אפילו לפני החכמה, תחילת התהליך היצירתי: הוא מקור המוטיבציה של התהליך הזה. העקשנות של זמלוויס, של רפופורט ושל רולנד, מקורה בחיבור האיתן שלהם אל האמת המוחלטת, במוטיבציה פנימית ששום מכשול לא יערער.

אבל רגע.

האם רק הממסד הצפוד אשם?

מה עם זמלוויס עצמו?

האם הוא באמת ניסה להסביר את עמדותיו, בעצם? למה הוא לא כתב מאמרים מדעיים בחלון-הזמן הכי קריטי, אלא מכתבים זועמים לעיתון? למה הוא צעק וירק בכנסים, במקום להציג נתונים? כפי שמנתחת פרופ' דנה טולוזיצקי, היסטוריונית אמריקאית, זמלווייס היה ממש גרוע בלהסביר את עצמו – בנוסף לשאר צרותיו.

כמה מהאנשים החכמים ביותר שאני מכיר יתקשו להסביר איך להגיע לשירותים בקצה המסדרון, שלא לדבר על להעביר סמינר מדעי מובן וסוחף. אולם הבעיה האמיתית היא חוסר-מודעות, שגורמת לאדם להתעטף בשכבות של הסברים: "מי שרוצה להבין אותי צריך להתאמץ", "הסטודנטים בימינו לא רוצים ללמוד", "לא משנה מה אמרתי להנהלה, הם לא מוכנים להקשיב".

וזה מביא אותנו לנקודה הבאה במסע: כוח היסוד שבנפש. זהו כוח-העל של המורים, אנשי-השיווק והמדע הפופולרי, הכוח שלנו לפתוח עיניים אל ה"לקוח" של התהליך היצירתי: האדם שלפנינו.

מוזמנים להירשם!

Subscribe now

אבל ד"ר יוסיף רפופורט חווה איומים גדולים מאלה, ולא התכוון לסגת.

שבע שנים לפני-כן, למחרת הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941, רפופורט ויתר על הפטור מגיוס שלו, עזב את הדוקטורט בביולוגיה באוניברסיטת לנינגרד, והתנדב לחזית. למרות שאיבד את עינו השמאלית, הוא התעקש לחזור ללחימה כמפקד גדוד חי"ר, ובהמשך כמפקד גדוד צנחנים. במהלך המלחמה, רפופורט הוגש לעיטור הגבורה ע"ש לנין 3 פעמים שונות – אולם בשלוש הפעמים נציג-המפלגה הקומוניסטית ביחידה צירף מכתב התנגדות.

הבעיה של רפופורט היתה עקשנות; או כפי שהגדירו את זה הפוליטרוקים, חוסר-מוכנות לקבל את תבונתם של המפלגה ושל מפקדיו (באופן עיוור).

בקרבות על הכיבוש-מחדש של קייב מיד הגרמנים ב-1943, רפופורט סירב לפקודה מפורשת לחצות את נהר הדנייפר מול מכונות-היריה של האויב. "אני אעלה אותך למשפט-צבאי על בגידה", איים עליו בקשר המח"ט. "בבקשה, אם אשאר בחיים", הודיע רפופורט, לקח את הגדוד שלו קילומטר אחד דרומה, חצה את הדנייפר ולכד את עמדות האויב ללא אבידות.

קצת הקשר על המילים "ללא אבידות": באותם קרבות על הדנייפר איבד הצבא האדום 417,323 מחייליו.

כעבור שנה, בקרבות בהונגריה, רפופורט שוב סירב פקודה – הפעם, במקום להתבצר בעמדת ההגנה שהקצו לו, הוא לקח את הגדוד שלו למתקפה חזיתית, והיה הראשון לפרוץ את קו ההגנה הגרמני על בודפשט. למחרת, המפקד שלו העדיף לשכוח על הפקודה המקורית ולקחת קרדיט מלא על ההתקפה. שוב רפופורט לא זכה לעיטור הגבוה, וגם לא חייליו.

עם האופי הבעייתי הזה, רפופורט חזר אחרי המלחמה אל חזית המדע.

חזית - תרתי משמע.

כי קשה לדמיין זמן ומקום פחות מתאימים להיות ביולוג, ובמיוחד גנטיקאי, מאשר בברית-המועצות של שנות ה-40.

באותם ימים, ויכוח מדעי לגיטימי גויס על-ידי השלטונות הקומוניסטיים למלחמה אידיאולוגית. הנושא היה מנגנוני תורשה: האם המידע התורשתי מקודד מראש בגנים, או שניתן להשפיע עליו בחייו של האורגניזם – למשל, לגדל חיטה בתנאים משופרים, כך שגם הדור הבא שיצמח ממנה ייתן חיטה טובה יותר.

וחיטה היא בדיוק הבעיה: במהלך גלי הרעב הקשים שעברו על המדינה הסובייטית הצעירה, כל גישה מדעית שהתיימרה להבטיח עליה בתפוקה החקלאית קיבלה את מלוא תשומת-הלב של הממשל. המלחמה בין שתי הגישות "הפכה למשחק סכום-אפס", כותבים ינובסקי וסוקול במאמר מרתק. המשטר החליט להטיל את כובד משקלו על וריאציה מעוותת של הגישה הלמרקיאנית – זו שטוענת שניתן לצבור שינויים בתכונות האורגניזם עוד בחייו, ולהעביר אותם בתורשה לדור הבא. ראשית, משום שתומכי הגישה הבטיחו "לחנך" את החיטה להיות עמידה ופוריה יותר. שנית, הקונספט עלה בקנה אחד עם תפיסת המהפכה האדומה, להפוך את טבע העולם וטבע האדם מן המסד ועד הטפחות. "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", שרים הפועלים, אז שגם החיטה תתייצב בשורה ותתחיל לצעוד!

את הטירוף הוביל טרופים ליסנקו, שכבר הזכרנו בקצרה בפרק על ביולוג דגול אחר, ניקולאי וואווילוב. ליסנקו היה פסיכופט שזיהה הזדמנות: איכר רושף וממורמר, שהתגאה כל חייו בהיעדר ההשכלה המדעית שלו; הרי מי שלמד ב"אוניברסיטה של החיים" לא צריך את כל האדונים החכמים מהאוניברסיטאות. ליסנקו הבטיח לשלטונות שהוא יעלה את תפוקת החיטה ל-15,000 ק"ג להקטר; המספר האופטימי ביותר עמד אז על כ-2,000. "לנו הביולוגים אין שום עניין בחישובים מתמטיים," הוא הכריז, "הגנטיקאים האלה אוהבים זבובי-פירות ושונאים בני-אדם". במכתב לסטלין ליסנקו הודיע ש"אין קשר בין פרקטיקה חקלאית לבין התיאוריה הבורגנית של גנטיקה", וזכה לתמיכתו האישית הנלהבת של הרודן המשופם – שראה בעצמו פטרון של המדעים, אבל גם ידע לזהות הזדמנות טובה להפרד-ומשול, חיזוק נוסף לברגי הדיקטטורה.

1935: פרופ’ ליסנקו נואם בכינוס פועלים, טרקטוריסטים ומפעילי-ציוד חקלאי. החבר סטלין כבר יודע הכל, אבל בכל-זאת בא להקשיב.

אולם התסיסה התת-קרקעית המשיכה, למרות מאמציו של סטלין. לא עזר שהסובייטים הכריזו על הגנים כעל שקר מערבי פסוודו-מדעי, וכינו את הגנטיקאים בורגנים פרו-פשיסטיים מתנגדי-מהפכה. מאמרים מהמערב המשיכו לחלחל מבעד למסך הברזל, והגנטיקאים הסובייטיים המשיכו לטעון – בקול הולך ונחלש – שאולי החבר ליסנקו הוא אגרונום נפלא, אבל יש בכל זאת משהו בסיפור הזה של הגנים. בינתיים, הבטחותיו של ליסנקו הלכו והפכו לפרועות: נגדל שזיפים על עצי תפוח, נהפוך חיטה לשעורה, נרסק את הביולוגיה הגזענית של המערב!

אבל סטלין זיהה שהמדענים ממשיכים להיות סקפטיים, בחוצפתם, והחליט לנקוט בצעד דרמטי.

ב-1948 סטלין הורה לאנשיו לארגן כנס מדעי, אקדמי לעילא ולעילא, שיכריע אחת ולתמיד מה נכון ומה לא נכון בביולוגיה. היה לו חשוב לשמור על החזות האקדמית של הכנס, כפי שמתאר סימון סינג בספרו המבריק "סטלין והמדענים": הוא ערך אישית את הנאומים של הדוברים, מחק מהם חנופה גסה לעצמו, ועידן ניסוחים אידיאולוגיים לטובת טיעונים שנשמעים אמפיריים – הכול כדי שייראה שהביולוגים החליטו מעצמם לנטוש את הגנטיקה ולהתייצב לצד ליסנקו חביבו. מאידך, כדי להבטיח שהביולוגים יגיעו למסקנה הרצויה – לך תסמוך על הנודניקים האלה – הוא הורה לשמור על הכנס בסוד, להזמין רק את תומכי ליסנקו המובהקים , ולאבטח את האולם.

לא ברור מאיפה רפופורט, הגנטיקאי הבורגני הפרו-פשיסטי וכו', שמע על הכנס, אבל היה ברור שהוא לא ייתן לזה לעבור בשקט. עוד לפני המלחמה, כשמנחה הדוקטורט שלו קולצוב הואשם בתמיכה בגנטיקה האנטי-קומוניסטית, רפופורט התייצב לצידו ודרש לטהר את שמו (ואפילו לקרוא למכון המחקר על שמו). זה לא עזר – קולצוב נעצר ומת בכלא זמן קצר לאחר מכן – אבל התעוזה הזו של רפופורט בשנה 1937 הנוראית, שנת ה"טיהורים" הגדולה, היא עדות אופי מופלאה.

רפופורט הצליח להשיג כרטיסים מאחד המוזמנים הרשמיים, אולם השומרים מנעו ממנו להיכנס לאולם. הוא מצא כניסה אחרת לבניין, ללא שומרים, וחדר פנימה. הוא נרשם לרשימת הדוברים, וכדי לשמור על חזות אקדמית, נתנו לו לעלות.

טעות קשה.

"... בתלתליו השחורים והבעתו הנערית... הוא היה נאה מאוד במדי-הצבא שלו, ללא דרגות אך עם שורת מדליות על חזהו. גם הרטיה השחורה על עינו לא כיערה אותו, אלא הקנתה הבעה כנה לפניו החיוורות..." כך כתב מאוחר יותר העיתונאי הנמלט מרק פופובסקי.

רפופורט עלה על הבמה והתחיל לקרוע את ליסנקו לגזרים.

נכון שרפופורט היה בסך-הכל "קנדידאט" בהייררכיה האקדמית הסובייטית, כעין פוסט-דוק מבחינת ותק ומעמד. אבל ניכרים דברי אמת: רפופורט עבר על כל סעיף של ההזיה הליסנקואיסטית, ופירק אותו לגורמים. הוא אמר בקול את מה שרבים חשבו – בעיקר מחוץ לאולם הכנס, אבל גם בתוכו, בסתר-ליבם של תומכיו המוצהרים של ליסנקו. כך רפופורט סיכם את דבריו: "הטרנספורמציה של של בעלי-חיים וצמחים לא תתרחש רק כי ככה מתחשק למישהו."

מיק-דרופ.

הקצרניות המפוחדות אמנם צינזרו את הביטויים החריפים ביותר, אולם דבריו של הילד שצועק "המלך עירום" פעלו פעולה מופלאה בקהל האקדמי, השבע והמבוהל. פתאום הם התעוררו, וקולות אחרים החלו להישמע. מזקני הקומוניסטים שבקהל ועד צעירי הביולוגים, הקולות גברו והכנס הפך למהומה: האם ניתן לחבר ליסנקו לחבל בהתקדמות הביולוגיה המודרנית? האם ניתן יד לרדיפת חוקרים על דעותיהם המדעיות הלגיטימיות, המבוססות על הוכחות אמפיריות?

ליסנקו רץ להתייעץ עם הבוס המשופם, ולא נותרה להם ברירה אלא להוציא את השד מהבקבוק. את דברי הסיכום של הכנס חיבר סטלין, ואותם הקריא ליסנקו מהדף, בנאום שכונה אח"כ המילים המפחידות ביותר בתולדות המדע של המאה ה-20:

"להווי ידוע", הוא קבע בקול קודר, "שהממצאים המדעיים שלי נבחנו על-ידי ועד המפלגה ואושרו בדרג העליון ביותר".

במילים אחרות: נגמרו המשחקים. סטלין אמר, אז תשתקו אם אתם רוצים לחיות.

רפופורט הפסיד בקרב, וגם במלחמה: הנאום שלו לא שינה מאומה בהתפתחות הביולוגיה הסובייטית. אות-הקין שסטלין הדביק על הגנטיקה לא נמחק עוד עשורים רבים, והביולוגיה הסובייטית לא התאוששה מעולם. למעשה, גם נקודת האמת שמצויה בגישה הלמרקיאנית – זו ששיערה שניתן להוריש תכונות נרכשות – איחרה להתגלות למשך עשורים רבים בגלל השם הרע שליסנקו הוציא לה. היום תחום האפי-גנטיקה נחשב לאחד החשובים ביותר בביולוגיה, אבל לקח לו זמן רב לצאת מהצל האפל של ליסנקו. עם יד על הלב, לא נראה שהאומץ של רפופורט הואיל.

בפרק הקודם דיברנו על אסרטיביות ששייכת לכח הנצח – לחתור קדימה, לכבוש מטר ועוד מטר.

אבל ד"ר יוסיף רפופורט הוא דוגמא מופלאה לאסרטיביות מסוג הוד, המשלימה אותה: אם לא להתקדם, אז לפחות לא לסגת. אפילו אם הקרב אבוד, אפילו אם אין סיכוי, לא לוותר על מילימטר אחד.

נצח והוד הם שתי הרגליים של ההליכה קדימה. לפעמים היצירתיות היא התקדמות, ולפעמים היא התחפרות. נדרש אומץ איתנים כדי להישאר מחובר אל היעד גם כשאין אפשרות להתקדם. אומץ נורא-הוד.

ומה קרה לרפופורט עצמו, אתם תוהים?

הוא סולק מהמפלגה, אולם באורח פלא שמר על חייו. במשך שנים הוא נדד בין מכוני-מחקר שוליים, עבד כעוזר-מעבדה, כמפעיל מכשירים, כמודד קרקעות. לבסוף מישהו העז לתת לו עבודה בביולוגיה, והוא חזר למדע. באופן מדהים, למרות שלא היה לו כרטיס חבר-מפלגה ולמרות העבר המפוקפק שלו, הוא הצליח לטפס עד לראשות מכון-מחקר, ולגלות תגליות חשובות בתחום המוטציות הכימיות בדי-אן-איי.

אבל רפופורט נשאר עקשן מלא-הוד, כפי שמעיד אקורד-הסיום הבא.

כאשר ועדת-הנובל השוודית החליטה להגיש את רפופורט לפרס נובל על תגליותיו בתחום המוטגנזה הכימית, הם פנו לרשויות הסובייטיות וביקשו את רשותם. השוודים חששו שאם רפופורט יזכה בפרס ללא תמיכת המשטר, הקומוניסטים יתנכלו לו ולקרוביו, כפי שעשו למשורר בוריס פסטרנק, למשל.

הפקידים הסובייטיים דווקא לא התנגדו, אבל הם התנו את אישורם בכך שרפופורט יבקש להצטרף מחדש כחבר במפלגה הקומוניסטית.

רפופורט סירב.

הם סילקו אותו מהמפלגה ב-1948 – אז שיתנצלו ויחזירו אותו בעצמם. אחרת זו תהיה הודאה שלו בצדקתם, בויכוח הגדול על הגנטיקה, ובכלל. ולזה רפופורט לא היה מוכן להסכים בשום אופן.

גורמים רשמיים ניסו לשכנע אותו, אבל רפופורט לא נסוג. אפילו ההכרה המדעית הגבוהה ביותר, במחיר כה סמלי, לכאורה, היתה חשובה לו פחות מהעיקרון עליו הוא נלחם, והיה מוכן להקריב את חייו.

הוא הפסיד בקרב, הוא הפסיד במלחמה, הוא הפסיד את הפרס… אז למה יש לי הרגשה שהוא ניצח?

Subscribe now

מראה יפה, חשבתי בנחת, כאשר משאית-הובלות עצרה לידי במפתיע בחריקת-מתלים.

בעודו מתעלם מצפירות הנהגים שאחריו, הנהג הוריד את החלון הקרוב למדרכה, רכן לכיווני וצעק:

לך לעבוד, יא בטלן!

סגר חלונו, ונסע.

מי שמכיר אותי, יודע שזה הרבה יותר מצחיק מסתם רגע אקראי ותמוה, שכמותו מספקת לנו רבות תקופתנו הלחוצה.

כי ספציפית אני ממש – אבל ממש – אובססיבי לניצול הזמן.

נשארו 2 דקות להגעת האוטובוס? אני פותח חומש.

הנסיעה ברכבלית אורכת 7 דקות? זה מספיק בשביל להדליק הוטספוט ולהגיש מאמר.

מחפשים עשירים למניין ערבית? מספיק לכמה שורות בדף יומי בגמרא.

בזמן שלוקח ללכת מהמשרד שלי לאולם ההרצאות, אני עונה מהפלאפון ל-2-3 מיילים, בממוצע. בחדר השירותים אני קורא 30-40 ספרי-חול בשנה, ממדע פופולרי ועד מותחני-ריגול; גם ביקור של 20 שניות הוא הזדמנות להתקדם בעמוד או שניים.

ובאותו מקטע-דרך קצר בטכניון שבו נתפסתי על חמש שניות ללא מעש, נהגתי באותם ימים לפתוח אפליקציה ללימוד שפה, עד שלבסוף השלמתי מסלול שלם בדואולינגו (כ-5 דקות ביום על-פני שנתיים).

אבל רגע –

למה האובססיה?

מה יקרה אם תעצור לפעמים, תסתכל על העננים, תריח איזה פרח? מה יקרה אם תפספס כמה דקות?

במסע שלנו אל עבר היצירתיות השלמה, הגענו לכוחות-הנפש הביצועיים, האסרטיביים: נצח והוד. אלה הכוחות שטבועים בנו להתמודד עם כישלונות ולהמשיך ללכת. ספר הזוהר מגדיר את נצח והוד כ"שתי רגליים", תזכורת למה שכבר ראינו: עצם ההליכה קדימה, רגל אחרי רגל, תלויה ביכולת לרתום ולנהל את הנפילות.

אולם למרות התפקוד המשותף שלהן, נצח והוד הן שני סוגי אסרטיביות: פעילה וסבילה. נצח, מלשון ניצחון, הוא אסרטיביות פעילה, חתירה בלתי-מתפשרת אל היעד, קדימה קדימה קדימה. מנגד, כח ההוד מייצג אסטרטיביות סבילה: גם אם לא אתקדם, לפחות לא אסוג לאחור, לא אכנע, אמשיך לשאוף.

כוח הנצח הוא כוחו של חייל אמיץ החותר למגע, סוגר מטר ועוד מטר בדרכו אל היעד. ובאותו כוח ממש, מסתער האדם היצירתי על כל רגע בדרכו אל היצירה הגדולה: מחפש מאיפה לגזור עוד חמש דקות, איך לנצל עוד נסיעת אוטובוס, ואיזו תועלת מסתתרת בתור בסופרפארם. כולם מכירים את החישובים על סיגריות: כמה הייתי יכול לקנות אם לא הייתי מעשן. אחד הדברים הנפלאים בחיים הוא לגלות כמה דברים אתה יכול להספיק כשאתה לא מוותר על דקות: ללמוד, להתפתח, לדבר עם אנשים יקרים. לעשות משהו משמעותי בעולם.

נכון, אובססיה עלולה להגיע למקומות לא בריאים. אז בשנים האחרונות, לאור אתגרי בריאות שונים, למדתי לנצל את כוח הנצח לדברים חדשים: לגזור דקות למנוחה איכותית, למצוא חצי-שעה לשנ"צ על הספה, עשר דקות לתרגילי טאי-צ'י על גג הבניין לכימיה. אבל גם שמירה על הבריאות, הגופנית, והנפשית, היא חלק מההתקדמות לעבר הדברים הטובים שאנחנו יכולים ליצור. חלק מהמסע לירושלים.

ונכון, שעטה בלתי-פוסקת קדימה נשמעת כסותרת לעקרונות יצירתיים אחרים: להכרח לשחרר כדי לקלוט השראה חדשה, או ליכולת להתנתק מהקשר מוכר כדי לראות את העולם בעיניים חדשות. אבל ככל שמפת עשר הספירות שלנו קורמת בשר, אנחנו יכולים לזהות את כל אלה כנ.צ. שונים על אותה מפה, כשלבים שונים של התהליך היצירתי. עת להתרוקן ועת להתמלא, עת לחשות ועת לדבר.

וכשמגיעה העת לרוץ קדימה – במימד המקום או במימד הזמן – כוח הנצח נותן לנו רגליים.

בהצלחה!

Subscribe now

ג'ורג' דה-הווסי חשק את שפתיו והתאפק לא לבכות.

כמה אפשר לסבול?

שני תסכולים הצטברו בנפשו, אחד מבית ואחד מחוץ, ואיימו להגדיש את הסאה.

בעבודה, המנחה האקדמי המבריק שלו הטיל עליו משימה בלתי-אפשרית. כלומר, המנחה אינו חושב שהיא בלתי-אפשרית, וג'ורג' דה-הווסי עצמו עוד לא יודע בוודאות שהיא בלתי-אפשרית. המנחה שלו הוא ארנסט רתרפורד האגדי, מגלה גרעין האטום, זוכה הנובל ב-1908, שהודיע לו בביטחון שלדעתו יסוד כימי חדש מסתתר בתוך עופרת פשוטה, ומשדר משם קרינה רדיואקטיבית. שם זמני ליסוד החדש: רדיום-די. וכך אמר לו רתרפורד, ציטוט מדויק: "בחור צעיר, אם אתה שווה משהו, אתה תצליח להפריד את הרדיום-די מתוך כל העופרת הזו".

ג'ורג' דה-הווסי, כימאי יהודי-הונגרי צעיר, נמשך אל הזוהר (תרתי-משמע) של המחקר הרדיואקטיבי, אולם המשימה שרתרפוד הטיל עליו במנצ'סטר התגלתה כמבוי-סתום. במשך כמעט שנתיים, דה-הווסי ניסה כל שיטת הפרדה כימית שקיימת בספר (וגם כאלה שלא), אולם היסוד המסתורי נשאר תקוע בפנים. "אם אתה רק שווה משהו, אתה תצליח..." המשיך להדהד באוזניו המבטא הניו-זילנדי של רתרפורד. "אם אתה רק שווה משהו..."

עם המילים האלה הוא התעורר בבוקר ואיתן הוא הלך כל יום הביתה, מובס.

ושם בבית, התסכול השני. דה-הווסי התגורר בפנסיון בריטי לרווקים, עם בעלת-בית אנגלית שמספקת לו קורת גג, ארוחת-ערב בשרית, ומנות גדושות של אדיבות קרירה. אולם דה-הווסי לא מצליח להנות מהאוכל: הוא בטוח (כמעט) שבעלת-הבית ממחזרת את הבשר כל השבוע. כל ערב הוא יושב מול הצלחת, בוהה ותוהה: האם שאריות הסטייקים של אתמול, שבעלת-הבית פינתה בעצמה מהשולחנות, הם בעצם קציצות-הבקר של היום? זה נשמע קטנוני, אבל דה-הווסי הוא פוסט-דוקטורנט עייף ומתוסכל, ואחרי יום שלם שבו קולו של רתרפורד לועג בתוך ראשו, הוא רק רוצה לאכול כמו בנאדם. אחרי שבועות של רתיחה, התסכול של דה-הווסי מתפוצץ: הבטחת אוכל טרי, הוא מטיח בבעלת-הבית. אני מזהה את הבשר הזה, ראיתי אותו אתמול!

בעלת-הבית עושה הצגה של זעזוע, אך היא אינה מתרגשת. הוא לא הדייר הראשון ולא האחרון שחושד בה. הוא מתוסכל? שיהיה מתוסכל. אין לו הוכחות.

תסכול הוא רגש מעניין. המילה עצמה הופיעה בעברית רק בשנות השבעים, וגם המקבילה האנגלית/גרמנית היא בת כמאה שנה בלבד, בערך מתקופת פרויד. אולם השאלה החשובה ביותר היא האם תסכול הוא כוח נפשי פורה, או ביצה טובענית של חוסר-אונים?

בספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, המסע להיכרות נפש האדם עובר בחידוד ההבדל בין עצבות לבין מרירות. זו אולי האבחנה הקריטית שיכולה לעזור לנו, ולג'ורג' דה-הווסי, לתעל את התסכול למלחמת-קודש, ולפרס נובל בלתי-צפוי.

עצבות היא דכדוך, לפי בעל התניא: תערובת של ייאוש, רפיון ידיים, ורחמים עצמיים. היהדות בכלל והחסידות בפרטת דורשות מלחמה בעצבות: "אין השכינה שורה מתוך עצבות", כותבים חז"ל, ובעל-התניא מחדד: "עַצְבוּת הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטֻמְטָם כָּאֶבֶן (כלומר אטום כאבן) וְאֵין חִיּוּת בְּלִבּוֹ". כשהתסכול מתמקד בחוסר-האונים, הוא הופך לעצבות, כלומר לדיכאון משתק.

לעומתה, מרירות אף היא רגש של צער חוסר-שביעות רצון – אבל עם אופק אחר. מרירות היא תסכול שדורש פעולה, רותח ומבעבע. המרירות של התניא היא אולי ההגדרה המוקדמת ביותר לתסכול פורה, התקוממות נגד מצב העניינים הנוכחי, רצון חי ובוער לשנות: "מרירות ולב נשבר" הם "חִיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת", הוא כותב.

ואז, במעשה גאוני אחד, דה-הווסי מתעל את שני התסכולים שלו אחד לתוך השני, להתנגשות חזיתית מופלאה.

דה-הווסי מחליט לקחת את העופרת הרדיואקטיבית השנואה – שלא מפסיקה לשדר את קרינתה אולם שותקת לגבי סודותיה הכימיים – ולהכניס אותה, בסתר, לתוך הסטייקים של יום שלישי. אין בכמות כזו של עופרת כדי להרעיל מישהו, חס ושלום – אבל יש בה כדי להישאר שם למחרת, כשהגולאש הקבוע של יום רביעי יופיע על השולחן, והוא יחכה לו עם האלקטרוסקופ. אם הגולש ה"טרי" יהיה רדיואקטיבי, זומם דה-הווסי, אני אוכיח לה שהבשר ישן!

איני יודע מה שימח יותר את ליבו הטרוף – זה שהוא תפס את בעלת-הבית על חם, או פרס הנובל בכימיה שהוא קיבל ב-1943 על שימוש בסימון איזוטופי במחקרים כימים וביולוגיים. אותה שיטה שהוא המציא בתסכולו – זיהום מכוון של חומרים בחומר רדיואקטיבי, כדי לעקוב אחרי מסלולי ההתקדמות שלהם – משמשת היום לאבחון אינספור מחלות ולריפוין, כמו גם לתיאור חילוף-החומרים של מערכות אקולוגיות עצומות ולמעקב אחרי זרמי האוקיינוסים.

רתרפורד, אגב, הודה לבסוף בטעותו, בניגוד לבעלת-הבית: התברר שפשוט התערבב בגוש העופרת שלהם איזוטופ רדיואקטיבי של העופרת עצמה, ולא איזה יסוד חדש ומסתורי - ולכן לא היה ניתן להפריד ביניהם כימית. אז מתברר שגם המנחה יכול לטעות.

רק אל תספרו את זה לסטודנטים שלי – שמעתי שתסכול פורה הוא כוח עצום.

העבודה היתה בסדר, השיב בעלה, אבל נראה לי שסוף העולם מגיע.

למרות שהוא נודע בחוש ההומור שלו, הפעם פרופ' שרי רולנד לא צחק. במשך כמה ימים הוא חזר על אותם חישובים שוב ושוב, יחד עם הפוסט-דוק שלו ד"ר מריו מולינה. הכול התכנס לאותם מספרים: מולקולה אחת של פריאון – גז המקררים שפיתח תומס מידג'לי בפרק שעבר – יכולה לשרוד בעולם כ-50 שנה, ולהרוס במהלך חייה כ-100,000 מולקולות אוזון. ובלי אוזון שיבלע קרינה אולטרא-סגולה, לא ברור כמה זמן האנושות יכולה לשרוד.

הכול התחיל בנסיעת רכבת באוסטריה, בין וינה לזלצבורג. בקרון של שרי רולנד, כימאי סקרן ורב-תחומי מאוניברסיטת קליפורניה באירווין, התיישב מטאורולוג. הם התחילו לשוחח, על מדע כמובן, וחוקר-האטמוספרה התלונן בפני החבר החדש שלו שהכימאים והמטראולוגים לא מדברים מספיק. רולנד לא התבלבל ואמר שהוא מוכן להגיע לכנס הקרוב שלהם, למרות שהדבר היחיד שהוא ידע על האטמוספירה זה שהיא למעלה.

רולנד הגיע לכנס, ושמע שם משהו מוזר. מטאורולוג אחד סיפר שאפשר לנצל את היציבות המופלאה של כלורופלואורופחמן – אותו פריאון שמשמש כגז מקררים, גז מזגנים, וגז תרסיסים מעולה – לטובת מעקב אחרי תנועת האוויר באטמוספרה. משהו עשה קליק בראש של רולנד: ברור שהמולקולות האלה יציבות קרוב לקרקע, כלומר בטרופוספירה. אבל בתור כימאי של רדיקלים אני יודע שגבוה יותר, איפה שהקרינה האולטרא-סגולה חזקה יותר, הם יתפרקו. ואז מה יקרה? עם מי הם יגיבו? רגע, מה נמצא שם בסטרטוספירה – שכבת האוזון, לא?

כעבור כשנה של חישובים ובניית מודלים קינטיים, הוא והפוסט-דוק הגיעו למסקנה מקפיאת-הדם דלעיל: הפריאונים היציבים הללו יהפכו להיות למכונות-הרס כל אימת שהרוחות יישאו אותם מעלה אל הסטרטוספירה. שם הם יאכלו את שכבת האוזון בלי מלח, או לפחות בלי הנתרן של המלח (אלא רק עם אטום הכלור, הרדיקל שנוצר מפריאון והופך לזרז הומוגני).

רולנד ומולינה פרסמו את התגלית בכתב-העת היוקרתי נייצ'ר ב-1974 – שלושים שנה בדיוק אחרי מותו של מידג'לי, מפתח הפריאונים – וחיכו לתגובות.

דממה.

בתגובה לשתיקה הרועמת, רולנד עשה משהו שרוב הפרופסורים לא עושים:

רעש.

הוא התחיל לכתוב על הסכנה לאוזון בעיתונים פופולריים, לצעוק על זה בכנסים מדעיים, ולהציק לפוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית. הוא התיידד עם ג'ימי קרטר ועם רונלד רייגן, עם מרגרט תאצ'ר ועם מזכ"ל האו"ם. ככל שהעדויות הניסיוניות לתחזית שלו הלכו והצטברו, הדציבלים של הרעש גברו – נגד תרסיסים פריאוניים, בעד מודעות לחשיבות האוזון – עד שאי-אפשר היה להתעלם ממנו.

אבל היה אפשר להילחם בו.

תעשיית התרסיסים וגז-המזגנים של אותם ימים היתה שווה כ-9 מיליארד דולר, והיא לא התכוונה לוותר עליהם בקלות. חברות-הענק דאו ודופונט שלחו נציגים לכנסים מדעיים כדי לתקוף אותו בכל הרצאה והרצאה. ארוסול-אייג', הבטאון הרשמי של תעשיית התרסיסים, האשים את רולנד שהוא סוכן של הקג"ב, שנשלח כדי למוטט את הכלכלה האמריקאית. גם עולם האקדמיה, משכן חופש-המחשבה והדיבור, עיקם את האף. במשך עשור שלם, רולנד לא הוזמן לאף סמינר מדעי ברחבי ארה"ב. לא נאה למדען רציני לרוץ אחרי פוליטיקאים כל הזמן, התלחשו במועדון-הסגל. אולי הוא סתם אוהב תשומת-לב.

אבל שרי רולנד לא הפסיק. כפי שהוא העיד בקונגרס, בעדות אחת מני רבות: "אם גילית משהו שיכול להשפיע על הסביבה, האם זו אינה אחריותך כמדען לעשות משהו לגבי זה, מספיק כדי להביא שינוי בפועל? אם לא אנחנו, אז מי? אם לא עכשיו, אימתי?"

ואז, דברים התחילו לזוז. כמה תגליות מדעיות בלתי-תלויות חיזקו את הקייס של רולנד, ובראשון החור הענקי באוזון שהתגלה ב-1985 מעל אנטרקטיקה. האקדמיה האמריקאית למדעים התכנסה והחליטה לגבות את החוקר הרועש. "פתאום זה כבר לא היה כמה מטורללים שצועקים זאב-זאב", נזכר רולנד, "פתאום זה היה כמה מטורללים והאקדמיה הלאומית למדעים". בהתחלה האמריקאים והקנדים התחילו לחוקק נגד הפריאונים, אחריהם הסקנדינבים, וב-1987 חתמו מדינות העולם על פרוטוקול מונטריאול שאוסר אותם לגמרי. כמעט כל מדינות העולם אישררו את ההחלטה, וזה אולי אחד הדברים הכי טובים שהאו"ם עשה אי-פעם.

ב-1995, שרי רולנד ומריו מולינה חלקו עם חוקר נוסף פרס נובל בכימיה. אבל רולנד קיבל פרס גבוה בהרבה: הוא חי מספיק שנים אחרי פרוטוקול מונטריאול כדי לראות את החור באוזון נסגר. היום זו נחשבת בעיה פתורה: ברוב העולם, ברוב הזמן, שכבת האוזון חזרה לעצמה, או לפחות במגמת שיפור ברורה. המטורלל שצעק וצעק זכה לראות את הזאב מאחורי סורגים.

בפרק שעבר שאלנו מה אפשר ללמוד מהסיפור של מידג'לי, מהנדס הכימיה המבריק שהרעיל את האטמוספרה שלנו בעופרת ושחרר עליה ענני פריאון. הרי הוא עשה את הכי טוב שלו, הוא פתר בעיות אמיתיות, הוא לא ידע שכך יהיה. ברור לכולנו שצריך ללמוד מכשלונות, אבל מה לומדים מכשלונות בסקאלה כל-כך גדולה, כל-כך מפחידה?

תומס מידג'לי ושרי רולנד, כשהם ביחד, הם התשובה. יש לאדם אחד כוח להשפיע על הפלנטה כולה. אחד המציא את הפריאון וקלקל לכולם; אחד גילה את הנזק שבפריאון ותיקן לכולם.

"לבל יפול האדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקלקולים שקלקל על ידי מעשיו!" כותב רבי נחמן מברסלב. "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן".

מדענים רבים מדברים על הצורך לתקן את העולם, ואף פועלים לשם כך. אבל זה נכון לכולנו. יש לנו פוטנציאל אינסופי ממש. כי אם אתה מאמין שאורגניזם אחד יכול לקלקל את כדור-הארץ, תאמין שאורגניזם אחד – אתה, את, כולנו – גם יכולים לתקן פלנטה שלמה – והרבה מעבר.

Subscribe now

נכון, כולנו נכשלים; נכון, כדאי ללמוד מכישלונות; אבל מה עושים עם כישלונות שניתן למדוד רק בקנה-מידה של פלנטה שלמה? זו בעצם שאלה על חייו הסוערים של תומס מידג'לי, ממציא מבריק, רב-כשרון ועטור פרסים, שהמצאותיו שינו את חיי כולנו לטובה – ובכל-זאת, שנים אחרי מותו, הוא כונה ע"י היסטוריון בן-זמננו "האורגניזם המזיק ביותר בתולדות הפלנטה". איך זה קרה, ומה אפשר ללמוד מזה?

מידג'לי נולד ב-1889 בפנסילבניה, והפך להיות למהנדס כימיה מצטיין. הבעיה הרצינית הראשונה שהוא פתר היתה בעיית הדלק עבור רכבים פרטיים – שיפור מספר האוקטן של דלק. השאלה היתה: איך ניתן להסדיר את בעירת הדלק בתוך המנוע? איך ניתן לדחוס דלק בלי שיתפוצץ באקראי, וימתין עד לרגע המדויק שבו נצית בו ניצוץ? אחרת, כל בוכנה במנוע תחיה חיים משל עצמה, במקום לעבוד בתיאום עם האחרות, והמנוע כולו ידפוק וישקשק בלי סדר ובלי תועלת.

מידג'לי חקר את הסוגיה לעומק, בעבודתו בחברת ג'נרל מוטורס, והציע תוסף דלק, פשוט ואלגנטי: טטרא-אתיל עופרת. רק תשפוך קצת למיכל, ופתאום הדלק ממושמע, הבעירה רגועה, והבוכנות מתואמות כמו מצעד סובייטי. התוסף שינה את פני התחבורה העולמית, והפך לאחד הגורמים המשמעותיים בעליית כלי-הרכב לכבישים.

רק הייתה בעיה אחת קטנטנה.

העופרת.

עופרת אורגנית היא רעלן עצבי חמור, שמתפזר בקלות בעולם, מצטבר בעצמות (בעיקר של ילדים) וגורם לפגיעות מוחיות. התוסף של מידג'לי אמנם איפשר לכולנו להחליף את הסוס והעגלה בפורד וטויוטה, אבל גם הפך אותנו לממטרות עופרת ניידות, שמילאו במתכת הרעילה את כל האטמוספרה, ומשם, דרך גשמי-זעם תנ"כיים, את מי-התהום והקרקעות. דורות שלמים הורעלו, במידה זו או אחרת. עד כדי-כך, שמחקרים הראו שרמת האלימות של מדינה היא בקורלציה לרמת העופרת במי התהום שלה.

אבל מידג'לי מת ב-1944, הרבה לפני שהאפקטים ארוכי-הטווח של העופרת התבררו. נכון, כבר בזמנו ידעו על הרעילות הכללית של עופרת, ואפילו על הקשר שלה להפרעות עצביות (ראה הכובען המטורף בארץ הפלאות). כדי להזים את הפחדים, מידג'לי עצמו עשה הדגמה פומבית, קרינג'ית משהו, של רחיצת ידיים בתוסף העופרת שלו. הוא שכח לגלות שהוא עצמו בדיוק התאושש מהרעלת עופרת, ושכמה עובדים במפעל שלו נפגעו קשות. עם זאת, מידג'לי לא הבין – כמו שאף אחד עוד לא הבין – את מלוא ההיקף של התופעה: הפיזור האטמוספרי, ההצטברות הבלתי-הפיכה בעצמות, הפגיעה המועדפת בילדים. בלי כל המידע הזה, התוסף של מידג'לי היה נראה לו כמו עוד חומר שימושי שלא כדאי לצרוך פנימית, כמו שאנחנו לא שותים דלק (רעיל ומסרטן) ולא מנשנשים סוללות (דליק ונפיץ).

אחרי שמידג'לי הרעיל את האטמוספירה בעופרת, ללא ידיעתו, הוא לא נח על זרי הדפנה. בטרם מותו, הוא הספיק להביא עלינו קטסטרופה סביבתית נוספת, ולהרוס את שכבת האוזון.

שוב בעיה שימושית וקריטית התגלגלה לחלקו של מידג'לי: באיזה גז להשתמש במקררים? גז המקררים (או המזגנים) צריך להידחס ולהתפשט לסירוגין בצינורות, וכך להוציא חום מתוך המקרר אל סביבתו. הוא גם חייב להיות בטוח לשימוש בסביבה ביתית, וכאן הבעיה: המקררים הראשונים פעלו על אמוניה או גזים רעילים אחרים שאי-אפשר להכניס הביתה. מידג'לי, מהנדס הכימיה המוכשר, הפנה את מרצו הרבה לבעיה, ומצא משפחה שלמה של גזים שעונים לכל הדרישות. משפחת הכלורופלואורופחמנים, או בשמה המסחרי "פריאון", היו בעלי קיבול חום מושלם, דחיסות נכונה, ואפס רעילות לבני-אדם. וכך המקררים נכנסו לחיי היומיום שלנו במלוא העוצמה, בהתחלה בארה"ב ואז בשאר העולם.

איש לא ידע אז על שכבת האוזון, הגז הסטרטוספרי התכול שבולע את רוב הקרינה אולטרא-סגולה המזיקה, ובטח שאיש לא דמיין שמולקולה אחת ויחידה של פריאון יכולה להרוס כ-100,000 מולקולות אוזון (זאת ועוד בקורס שלי בכימיה אי-אורגנית, סמסטר חורף בטכניון). החור הגדל באוזון הפך עם הזמן ליותר מגורם תחלואה מנזקי קרינה – הוא נעשה סמל לנזק הנורא שאנחנו מסוגלים לחולל לכוכב-הלכת שהופקדנו על שמירתו.

אבל תומס מידג'לי, האיש שנתן לנו את הדלק לרכבים פרטיים ואת המקררים לגלידה ביתית, מת ב-1944, עטור פרסים וכבוד, נערץ מקיר לקיר על סדרת הפתרונות החשובים שלו.

מימדי האסון התבררו לאט. האטמוספרה שמורעלת על-ידי עופרת אורגנית. הפריאונים שמכסחים את שכבת האוזון. והכל פרי היצירתיות של מהנדס אמריקאי אחד. לא פלא שג'ון מקניל, היסטוריון אמריקאי בן זמננו, כתב על מידג'לי שהוא האורגניזם המזיק ביותר בתולדות כדור-הארץ. אאוץ'.

אבל מה לומדים מהסיפור המטריד הזה, אני שואל אתכם.

איפה פה הלימונדה.

הרי האיש עשה את הכי טוב שלו. פתר כל בעיה שנתנו לו. שיפר את חיי האנושות. מה עוד אפשר לבקש מבן-אדם?

הסיפור של מידג'לי מטריד, אבל שני רעיונות חשובים מסתתרים בעומקם של הדברים.

הראשון:

לא הכול תלוי בי.

יכול להיות שאני אעשה את הכי טוב שלי, ואפילו אצליח – ועדיין אגרום לקלקול כלשהו במורד הדרך. עליי החובה לבדוק כמה שיותר, להיזהר ככל האפשר – אבל גם החובה לזכור שלא אני מנהל את העולם. ההימנעות מהתקדמות – מפחד שאקלקל משהו – יכולה לקלקל לא פחות. אני צריך לפעול, להשתדל, להתאמץ – אבל גם לשחרר, ולהתפלל למי שמנהל את העולם שלא תצא תקלה תחת ידי.

ויש כאן גם רעיון שני, חזק לא פחות. בשבילו גיבור-על צריך להיכנס לתמונה, ולהתייצב מול מידג'לי, הויליין-בעל-כורחו שלנו.

זאת ועוד בפרק הבא...

סיימתי דוקטורט בגיל 27, הצעיר ביותר במחזור שלי באוניברסיטה העברית בירושלים. זכיתי במלגת פולברייט, במלגת אילן רמון, בדוקטורט מצטיין של החברה הישראלית לכימיה. פניי היו מועדות לפוסט-דוקטורט במעבדתו של האלקטרוכימאי הכי חשוב וידוע בעולם, ה"סבא של האלקטרוכימיה המודרנית", באוניברסיטת טקסס שבאוסטין.

יהיה מטורף, ידעתי: אגלה דברים מדהימים, אפרסם מאמרים פורצי-דרך, ואחזור לארץ כמנצח.

שומדבר לא הכין אותי לכישלון המתמשך בחיי.

אלקטרוכימיה התגלתה כתחום מעניין אך קשה. למדתי הכול מאפס, לאט יותר משציפיתי מעצמי.

המנחה התגלה כחכם כצפוי, אבל פערי תקשורת נפערו בינינו: הייתי רגיל לישירות ישראלית, ולא הבנתי את הרמזים העדינים שהוא שולח לי על כיווני העבודה שבחרתי.

המשפחה צמחה – נסענו עם זאטוט, חזרנו עם שלושה – ואיתה האתגרים הנלווים.

אבל בעיקר –

המדע פשוט לא עבד.

רציתי להוכיח את קיומה של תופעה מסוימת, מעניינת וחשובה. חיפשתי את המערכת הכימית שבה אצליח לראות אותה. בדקתי רעיונות שונים, כיוונים מגוונים, עוד ועוד שיטות – וזה לא עבד. לא התייאשתי. הכנתי עוד ועוד חומרים שונים, בניתי מתקנים מסובכים, למדתי לעבוד על מכשירים חדשים, מדדתי וחישבתי ותכננתי וקראתי וגירדתי בראש ותלשתי שערות ובהיתי מיואש אל הרחוב הסואן מתוך החלון הגבוה במעבדה התת-קרקעית שלנו –

ושום דבר לא הצליח.

בתום שנה וחצי, המנחה הודיע לי שהמלגה שלי לא תחודש בתום השנתיים. האמת המרה התחילה לחלחל. אחרי 12 שנה במסלול האקדמי, קרוב לגיל 30, ייתכן שזה פשוט נגמר. אחרי כל התלאות של חו"ל, כל ההקרבה של אשתי ומשפחותינו, נראה שזה הסוף: סוף לפוסטדוק, סוף לחלום האקדמי, סוף לחלום המדעי.

רגע, למה סוף לחלום המדעי?

האם לא למדתי שומדבר מכל הניסויים שעשיתי עד היום?

עשיתי רשימת מלאי של כל סוגי הניסיונות שעשיתי, עם חומרים שונים בתצורות שונות. סידרתי אותם על שולחן, ואפילו צילמתי למזכרת. גן חיות שלם:

נכון, אף אחד מהם לא הדגים את התופעה שקיוויתי.

אבל אולי הוא לימד אותי משהו בכל-זאת?

חשבתי מחדש על פסיפס הכשלונות המפואר שלי, ופתאום שאלתי את עצמי – אולי הוא מצייר תמונה אחרת? אולי למדתי כאן משהו שונה ממה שיצאתי ללמוד?

נזכרתי בשיר קצר ומופלא של סמואל בקט:

או בעברית, בתרגום שלי:

אבל מה זה אומר, "אשתפר בליפול"? איך "נכשלים טוב יותר"?

אולי זה אומר ללמוד משהו מהכישלונות.

להפסיק לשטוף אותם לאסלה של הרחמים-העצמיים, ולהתחיל לבחון אותם שוב מול האור – אולי מדובר דווקא בהצלחה מאיזה סוג בלתי-צפוי? נכון, נכשלתי – אבל האם למדתי משהו? נכון, לא הצלחתי להדגים את התופעה שרציתי, אבל בעצם... הרי היה שם איזו התנהגות מעניינת באחד הדגמים, לא? (מוזמנים לנחש באיזה, הוא בתמונה שלמעלה). אז אולי כדאי לבחון את זה עוד פעם – אולי עם איזה פולימר אחר? או ציפוי של תחמוצת? הגלגלים התחילו לרוץ. פתאום חשבתי שכדאי להכניס לתמונה את קווין (היונסאו) אן, החבר הקוריאני שלי מהמעבדה (והיום פרופ' באוניברסיטת יונסיי) – יש לקווין שיטת אלקטרודפוזיציה מעניינת, אולי זה בדיוק מה שיעזור פה... חזרתי למעבדה בריצה.

בתוך שלושה חודשים – שלושת החודשים האחרונים של הפוסטדוק שלי – המאמר שלנו התקבל לפרסום בכתב-העת היוקרתי של החברה האמריקאית לכימיה. נכון, נכשלתי, אבל לפחות לא בזבזתי את הכשלון. למדתי ממנו משהו. התופעה שגיליתי היתה שונה מזו שיצאתי לחפש, אבל מעניינת לא פחות. נכון, אחר-כך הייתי צריך לעשות עוד פוסט-דוקטורט וחצי כדי לחזור למסלול האקדמי בכל הכוח (וזה נושא לפוסט אחר), אבל את הלקח החשוב ביותר למדתי.

יש רק דבר אחד גרוע מהכישלון:

לבזבז אותו.

בדף השער הוא זיהה את חבר-נעוריו הכושל ביותר, הנלעג והאבוד ביותר, הכי "ילד בן 30" ש"שוכב על המיטה בבית הוריו" שאפשר לדמיין, ומתחת לפרצופו הכותרת הכריזה: אינשטיין של דורנו!

לחבר קוראים אד וויטן, והוא אבי המהפכה השניה בתורת המיתרים, אחד הפיזיקאים הבולטים בדורנו והיחיד שקיבל את מדליית פילדס השמורה למתמטיקאים.

אולם דרכו להצלחה הייתה כל-כך מפותלת, שדבר אחד בטוח: לא הייתם רוצים להיות אמא של אד כל השנים האלה.

בהתחלה אד וויטן נרשם לאוניברסיטה ללימודי היסטוריה, עם מגמה בבלשנות. אבל אחרי התואר הראשון הוא החליט שזה לא בשבילו. קשה לשלם חשבונות במכולת עם נפוליאון ורומן יעקובסון. אז הוא החליט לעשות תואר שני בכלכלה.

אבל סמסטר אחד של כלכלה הספיק לו, ואד וויטן חזר הביתה. אולי פוליטיקה, הוא חשב אחרי כמה זמן. הוא הצטרף לקמפיין של סנטור דמוקרטי כעוזר פרלמנטרי, אבל גם שם מצא את עצמו בחוץ תוך כמה חודשים. פוליטיקה זה גם לא ממש הוא.

עיתונות אולי? הוא התחיל לכתוב מאמרים לכתבי-עת בנושא מדע-המדינה, אבל במהרה התייאש.

אז אולי מתמטיקה? פתאום קפצה לו מחשבה סוררת. הוא הצליח להתקבל ללימודי תואר שני במתמטיקה בפרינסטון – מרשים מאוד – אבל נטש אחרי שנה. פחות מרשים, אבל טיפוסי.

מה נשאר שם בחוברת של הקורסים, אני מדמיין את אד וויטן מגרד בפדחתו. פיזיקה? ננסה פיזיקה.

בינגו.

כעשור לאחר מכן הוא כבר "אינשטיין של דורנו" בעיתונים, אחרי שהצליח לאחד מתמטית בין תיאוריות מתחרות להבנת היקום, ואפילו לגנוב למתמטיקאים את מדליית פילדס – הפיזיקאי הראשון שזכה בה אי-פעם.

אבל תחשבו על אמא שלו אחרי האוניברסיטה הרביעית שהוא עזב. בשלב הזה, אפילו היא היתה בטוחה שהבן שלה הוא הלוזר של המשפחה: תראו את אחותו הרופאה, או אחיו המפיק בטלוויזיה. תבוא קצת לסלון, תשתה משהו חם.

האם לאד וויטן כיוון שלמה המלך כשאמר "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"? על-פניו, המלך החכם משבח את ההתמדה: הצלחת לקום? כל הכבוד! עכשיו אתה צדיק, שכוייח. נופל וקם נופל וקם, בראש מורם.

אבל בתורת החסידות יש ביאור עמוק יותר, הפוך-כמעט על "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם": אם לא נפלת, אתה עוד לא צדיק.

בשביל להיות צדיק, או בעצם, בשביל כל עליית מדרגה רוחנית של האדם, בשביל כל התקדמות באשר היא – מוכרחה להיות נפילה. ניתוק ממקום נוח, הליכה אל הלא-נודע, משבר – ומתוכו לידה.

מדעית, זו בדיוק ההגדרה של הליכה בתחום הביומכניקה: "סדרה מבוקרת של נפילות". ותחשבו על זה: אני מרים רגל, רוכן קדימה, ותופס את עצמי בדיוק בזמן. ואז עוד רגל, ושוב נפילה קדימה. ושוב ושוב, נופל ומתקדם. לכן קשה לילדים ללמוד ללכת – עד שהם לומדים לתפוס את הנפילות בזמן, ולתעל אותן להליכה קדימה.

להתקדם וליפול, לקום ולהיכשל: זה לא באג, זה פיצ'ר.

מה מצחיק בחישוב חומציות במערכת בופר פוליפרוטי, אני תוהה בקול. בשלב הזה אתם אמורים או לישון או לבכות חרישית.

- השעון, מגחך סטודנט בשורה הקדמית. הוא מאחר.

- ומה עם זה?

- הוא תמיד מאחר באופן אחר, כאילו הוא באיזה מימד משלו, מסביר סטודנט אחר. ביקום מקביל.

אני תוהה לעצמי אם להוסיף 'הזיות' לרשימת הסימפטומים של בופרים פוליפרוטיים, אבל בינתיים אני מפייס אותם כדי שנוכל להמשיך בשיעור: יופי, אולי תמצאו את החוקיות של השעון, למה לא? בואו נמשיך.

כעבור כשבועיים, כשהתגברנו על הבופרים והתחלנו להתבוסס במשוואת נרנסט, אני מקבל מייל מסטודנט, בצירוף קובץ אקסל.

עקבנו אחרי השעון, הוא כותב לי, ותיעדנו את כל זמני הסטיות שלו. התאמנו משוואה לתיאור הזמן הפנימי של השעון, וגילינו שמדובר פונקציית סינוס אבל עם תדר שונה מזה שנותן את הזמן האמיתי. אנחנו שוקלים לעשות ניסוי המשך כדי לראות אם מצב הסוללה משפיע על התדר. לבסוף – וזה העיקר – כדי לאשש את התיאוריה שלנו, אנחנו חוזים שמחר בבוקר, כשניפגש בכיתה לעוד הרצאה מרתקת על אלקטרודות ייחוס, השעה תהיה בדיוק כך-וכך.

הוא צדק: הזמן היה כפי שהוא חזה, על הדקה.

תעלומת השעון נפתרה.

ולמה זה בעצם אירוע מרגש במיוחד?

זה שהוא צדק, זה סביר. הנתונים קלים לאיסוף, והחוקיות היא מן הסתם פונקציה מתמטית פשוטה, שסטודנט חכם בטכניון אמור לדעת לזהות. לא הייתי כותב מאמר על האירוע.

אבל מה שמדהים כאן, זה לראות אדם שמגלה שהוא יכול לחצות את הגבול מסטודנט למדען, מלהיות צרכן של ידע ללהיות יצרן של ידע. ובכלל לא משנה שמדובר במשהו מטופש כמו שעון מאחר. הרגשתי שאני תופס את הרגע המופלא שבו פרפר בוקע מהגולם, מחלץ כנף ועוד כנף, ופתאום זה ברור: מעכשיו השמיים הם שלו.

אולי הרעיון נשמע מעט מורכב, אבל הסרטון הקצרצר שבו סיפרתי על החוויה הפך להיות להיט בטיקטוק עם מעל 70,000 צפיות, והסטודנט אמר לי שהוא שוקל להוסיף את זה לקורות-החיים שלו. הזהרתי אותו שעכשיו צריך ללמוד לבחור שאלות-מחקר טובות יותר מאשר שעונים תקולים, ואז תגיע רחוק.

רגע המעבר הזה מהעולם הפנימי לעולם החיצוני, הוא תחנה קריטית במסע שלנו אל היצירתיות האמיתית. היצירתיות שהיא יותר מהברקה של רגע, אלא היא זו שמוציאה את היצירה השלמה שלנו אל העולם. עד כה תיארנו את שתי הפאזות הראשונות מתוך שלוש הפאזות העיקריות של המסע.

בפאזה השכלית, המשולש הראשון במפה, יילדנו את הרעיון: הוא הבריק בכח החכמה, הוא הבשיל בכוח הבינה, והוא הופנם בכח הדעת – עד שהוא עורר אצלנו רגשות שדרשו ביטוי.

בפאזה הרגשית, המשולש השני, כיווננו את היחס שלנו אל הרעיון ואל מקומו בעולם: האם לתת אותו לעולם בלי תנאים ופילטרים, כפי שדחף כח החסד בנפשנו, או לעצור ולמקד את הכוח, כפי שאיזן כח הגבורה. לבסוף, בכח התפארת, מצאנו שביל זהב, שכורך יחד גם את התנועות הנפשיות השונות, וגם את מבט הציפור, מהכתר אל המלכות, שמשקיף רחוק אל היעד הסופי: היצירה השלמה שתגשים את התכלית.

אבל הגיע הזמן לצאת החוצה. לעבור את הקוים – מתוך השכל שלי, הרגש שלי, ולהתחיל לעשות משהו עם כל זה. לבקוע מתוך הגולם, להבין את השעון התקול או את הציור הבלתי-אפשרי, ולעבור לפאזה הבאה:

שלב הפעולה.

בהצלחה, ומוזמנים להעביר את הבלוג לחברים, וכמובן להירשם!

Subscribe now

אתה יכול לקבל את הכומתה שלי, הוא אמר לי, את תג היחידה שלי, ואת כל הסיכות – כולל הסוף-מסלול – אם תפתור חידה אחת פשוטה.

גרנו ביישוב במדבר יהודה, לא מבודד אבל ממש קטן – בלי ילדים בגילי, או אפילו בטווח של שנתיים מתחתיי ושש שנים מעליי. אחד הבילויים החביבים עליי היה לשרוץ בשין-גימל ולדבר עם החיילים. לא זוכר הרבה ממה שלמדתי מהם, חוץ מלפתוח כדורים ולעשות כתובות אש על האספלט מאבק-שריפה. וחוץ מהחידה – או שמא נאמר מתיחה – שערך לי אותו חייל.

וזו החידה. צייר את הצורה הבאה בקו רציף, בלי להרים את העיפרון מהדף ובלי לחזור על אותו קו פעמיים:

בהתחלה חשבתי שהחייל השתגע. הרי כולם יודעים כמה קל לצייר את הצורה הבאה באותו אופן:

קדימה, תנסה, הוא אמר לי. אני פה עד שבוע הבא.

השבעתי אותו על ההבטחה ורצתי הביתה לעבוד. לא הייתי יכול לגייס יותר מוטיבציה גם לו הבטיח לי ארגז יהלומים.

אחרי כמה שעות של יגיעה חסרת-תוחלת, רק נעשיתי כועס ונחוש יותר. לאחר ימים של ניסיונות סיזיפיים, התחלתי לתהות מה קורה פה. זה פשוט לא התכנס, מאיזה צד שלא ניגשתי לזה. ניסיתי לבקש מהחייל רמזים, ניסיתי לעניין אותו בצורות נוספות, קרובות מאוד – רק חסר איזה גגון אחד מסכן – אבל הוא צחק והודיע לי שמחר הוא חוזר הביתה.

מעולם לא נפגשנו שוב, ומעולם לא שמעתי ממנו את מה שהוא ודאי ידע: זה פשוט בלתי-אפשרי. ההבטחות שלו היו הבטחות סרק, הוא ידע שלא אצליח.

אבל איך הוא ידע, שאלתי את עצמי לפתע באמצע שיעור ספרות בכיתה י"א, ארבע שנים מאוחר יותר. מאיפה היה לו הביטחון הגמור – עד כדי סיכת סוף-מסלול – שלא אצליח?

האם יש פה איזה עיקרון פנימי, דרך למיין צורות ל"ניתנות-לציור" או "בלתי-ניתנות-לציור-גם-תמורת-כומתה"?

במשך יממה שלמה, ציירתי צורות, פשוטות ומורכבות. מיינתי אותן לאפשריות ובלתי-אפשריות. בשיעורי ספרות ואנגלית, בהפסקות ולתוך אותו לילה, ישבתי וניתחתי את התכונות של הצורות השונות, וחיפשתי מכנה משותף.

בסוף הצלחתי: אם מספר הצמתים האי-זוגיים (כלומר, עם מספר קרניים אי-זוגי שיוצא מהם) הוא גדול מ-2, אז אי-אפשר לצייר את הצורה הזו לעולם.

חחח, גיחכתי לעצמי, עייף אך מרוצה. איך עבדת ככה על ילד בן 12, חייל יקר. תראו איזה קטע, ניסיתי להראות את הממצאים לחברים, אבל הם הציעו לי למצוא חיים. תראה איזה קטע, ניסיתי להסביר את הכלל למורה למתמטיקה, אבל הוא גירד בראש ואמר: תן לי לחזור אליך, אני מכיר את הדבר הזה מאיפשהו. בסוף היום הוא עדכן אותי שקוראים ל"תגלית" שלי "חוק הגשרים" של אוילר.

מי זה אוילר ואיזה גשרים, התרגזתי. קוראים לזה "חוק החייל המעצבן" של דודו איזנברג.

אוילר היה מגדולי המתמטיקאים אי-פעם, הוא נזף בי. "חוק הגשרים" שלו הוא התיאורמה הראשונה של תורת הגרפים, רעיון מפורסם בתולדות המתמטיקה. הוא רק הקדים אותך קצת: הוא פרסם את זה בשנת 1736. עכשיו לך תמצא חיים.

בהתחלה הצטערתי. אני אדם תחרותי, ולגלות שהקדימו אותך ב-270 שנה זה חתיכת הפסד צורב. יתרה מזו, הרגשתי טיפש: מרגע שה"חוק" שלי נוסח, הוא פתאום היה ממש מובן מאליו. הרי צומת אי-זוגי הוא פשוט קצה של קו – אז ברור שלא יכולים להיות יותר משניים ממנו, אחד להתחלה ואחד לסוף. מה כל-כך התקשיתי עם זה? איזה בזבוז זמן. אולי באמת אני צריך חיים.

אבל אחר-כך התחילה לצמוח בי הבנה אחרת.

בעצם, ההבדל היחיד ביני לבין אוילר – לפחות לגבי הכלל הקטנטן הזה – הוא רק בזמן שבו נולדנו. הוא גרמני מהמאה ה-18 ואני יהודי מהמאה ה-21, חשבתי לעצמי, ושנינו לא שמענו על החוק הזה לפני שגילינו אותו. שנינו הסתכלנו על המציאות, הרהרנו מעט, קשקשנו קצת על דף, והצענו הסבר. בדיעבד ההסבר נראה מובן-מאליו, אבל עובדה שלא חשבו עליו לפנינו.

אני חושב שזה היה שלב מכריע בהפיכתי למדען.

ההבנה שאני לא צריך רשות מהמורה כדי להסתכל על המציאות סביבי, ולנסות להבין אותה בעצמי. שלא הכל עדיין כתוב בספרים. הרשות שקיבלתי לצאת מארצות הנודע אל אוקיינוס הלא-נודע.

נראה לי שזה שווה יותר מכומתה.

Subscribe now

(בפרק הבא: איך סטודנט שלי עשה לי את אותו טריק והפך לכוכב טיקטוק, ולמה כבר הגיע הזמן לצאת מספירת התפארת ולהיכשל בענק)