ניצול שואה בן 11 עושה אקזיט של 1.2 מיליארד דולר

למה להיות יצירתי?

אתם קוראים את הבלוג של פרופ’ דוד איזנברג, כחלק מספר בכתיבה על יצירתיות על מדע והחיים. הערוץ “המדע מחפש משמעות” נמצא גם ביוטיוב, ספוטיפיי, ואפילו טיקטוק. מוזמנים להירשם ולשלוח לחברים שיהנו גם!

כשהגעתי לעבוד במעבדה של פרופ’ אדם הלר, הוא נהג לחלק את זמנו בין טקסס לקליפורניה. בטקסס הוא היה עובד על סוללות עתידניות; בקליפורניה על שחרור מבוקר של תרופה לפרקינסון. הוא המשיך לטוס כל 3-4 שבועות בין שתי המדינות, הלוך ושוב, עד גיל 87, כשפרצה הקורונה.

מה משאיר בן-אדם בשיא היצירתיות שלו, גם כאשר הגיל וההישגים והממון והכבוד כולם מאותתים: אפשר לנוח? בשלב הזה של חייו, אדם היה אחרי אקזיט של 1.2 מיליארד דולר, אחרי מדליית הטכנולוגיה הלאומית של ארצות-הברית (אחרי סטיב ג’ובס וביל גייטס), מאות פטנטים ומאמרים, וגם – ברוך ה’ – ילדים ונכדים. אז אולי אדם הלר הוא האדם המתאים ביותר לענות על השאלה: למה להיות יצירתי. למה להמשיך וליצור כשאפשר להסתפק בקיים.

אם פגשתם חולה סכרת עם דיסק פלסטיק קטן על הזרוע, אז אתם מכירים את המצאתו הידועה ביותר של אדם הלר: מד-הגלוקוז הרציף. ההמצאה התפתחה בשני שלבים, וכל אחד מהם שיפר את חייהם של מיליונים. כמו שמישהו פעם למד לרתום סוסים לעגלות, אדם והצוות שלו למדו לרתום אנזימים, חלבונים טבעיים שמתמחים בזיהוי של גלוקוז, לתוך מתקן חשמלי. אנזימים מסוגלים לזהות גלוקוז יחיד בתוך מרק שלם של חומרים, ואז לשדר החוצה אות חשמלי: גילינו מולקולת גלוקוז יחידה, רות עבור. הדיוק הזה מיתרגם לשורה תחתונה דרמטית: במקום לדקור את האצבע ולהוציא דם, כמה פעמים ביום, ניתן לקבוע את רמת הגלוקוז בנפח נוזל קטן פי 100. התוצאה: פחות סבל, יותר דיוק, פחות מחלות נלוות, יותר איכות חיים.

ראש-ממשלת בריטניה תרזה מיי עם מד-הגלוקוז פריסטייל-ליברה על ידה השמאלית.

על-בסיס ההמצאה הזו, אחרי האקזיט, הם התקדמו אל החלום האמיתי: מד-גלוקוז רציף, שיושב על הזרוע ופשוט מודד לבד את הסוכר בלי הפסקה. חברי הטוב ג’, שסבל מסכרת נעורים מגיל 15, סיפר לי איך מד-הגלוקוז שינה את חייו: מד-הגלוקוז משדר לפלאפון שלו, מתריע על נפילות או עליות בסוכר באופן אוטומטי.

אולי ההוכחה הברורה (והמשעשעת) ביותר ליעילות המטורפת של ההמצאה של אדם הלר היא הנכונות של חברות-ביטוח לחלק אותה בחינם. כל מי שפגש אי-פעם חברת-ביטוח יודע שיותר קשה לחלץ ממנה כסף מאשר את בני-ישראל ממצרים. אבל הם פשוט עשו את החשבון: גילוי מהיר של גלוקוז מאפשר ניהול נכון של הסכרת, ובכך מונע אינסוף תחלואה נלווית, בעיות דם, לב ועיכול. יותר זול לנטר גלוקוז ולא לשלם אח”כ לשאר החולים.

שמעתי על אדם הלר עוד לפני שהגעתי לעשות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אוסטין בטקסס. אחרי שנתיים במעבדה אחרת, אחרי תקופה מאתגרת במיוחד במעבדה של אלקטרוכימאי דגול, ידעתי שאצטער כל חיי אם אעזוב את אוסטין בלי לעבוד עם אדם הלר. אז עברתי לפקולטה להנדסה כימית, בנכונות לעבוד על כל מה שהוא יטיל עליי, רק בשביל ללמוד ממנו. מה שלא ידעתי, זה שהדברים העיקריים שאלמד שם יהיו מהותיים בהרבה מאשר הכנה של אבקות פחמניות: פגשתי דוגמא חיה למסירות-נפש טוטאלית.

חודש וחצי אחרי שהצטרפתי לקבוצה שלו, דיווחתי לו שהשלמתי את המשימה שהוא ביקש: לפצח פטנט יפני מסתורי על הכנה של אבקת פחם נקבובית, בתור מצע חלופי למד-הגלוקוז ההולך ומשתכלל שלו. הצגתי בפניו את הנתונים: הנה החומר שלהם, הנה החומר שהכנתי, תראה שהצלחתי לשחזר במדויק. אדם התרשם ואז אמר לי משפט שחוקרים צעירים לא שומעים הרבה: “ועכשיו אתה יכול לעבוד על מה שבא לך.”

חשבתי על זה כמה ימים, והגעתי עם רעיון: “מה אם ניקח את הפחמן הזה, ונעשה לו ככה... ונבדוק אם ככה... אף אחד עוד לא הסתכל על כזה דבר. מה דעתך?” בתגובה, אדם הלר שקע בתנומה. או כך זה היה נראה: הוא נשען אחורה בכורסא הרחבה, עצם את העיניים, ושתק במשך 10 דקות מלאות. בהמשך גיליתי שכך הוא חושב: אחרי 5 או 10 דקות בכורסא הוא יכול לפתוח את העיניים ולהתחיל להקריא תזת מחקר שלמה: מטרות, יעדים, שיטות, מכשירים נדרשים, תקציב מקורב, תוכניות מגירה. באחת הפעמים אפילו היעזתי, התגנבתי החוצה מהחדר, חזרתי עם הפלאפון וצילמתי אותו למזכרת. אבל אז עוד לא ידעתי את זה, ופשוט הנחתי שזה בסדר אם פרופסור מבוגר חוטף תנומה קלה לפני שהוא חוזר לשיחה.

לבסוף, אדם הלר פתח את עיניו ואמר: “לא.”

“מה לא?” שאלתי. הרעיון לא טוב? מישהו עשה את זה כבר?

“זה לא מה שהאנושות צריכה”, השיב אדם.

אני מודה שהרמתי גבה, אולי אפילו גיחכתי בלב. מה קרה, בכל רגע אני צריך לעשות “מה שהאנושות צריכה”? רעיון חדש ומקורי זה לא מספיק? האמנם כל המדענים והמהנדסים עובדים רק על להציל את האנושות?

אבל אז ראיתי שהוא לא צוחק.

“דוד”, הוא אמר לי, “אני ניצלתי ברכבת קסטנר. אני צריך להצדיק את זה שאני חי. אני מוכרח לעבוד על מה שהאנושות צריכה באמת”.

נדהמתי. פשוט לא ידעתי מה לומר. כמובן ששמעתי על שואת יהדות הונגריה, אבל מה זה קשור לטקסס? מה זה קשור אליי? במהלך החודשים הבאים, מתוך שיחות ארוכות שזכיתי לקיים עם אדם הלר, התחלתי להבין על הוא מדבר.

המסע היצירתי של אדם הלר התחיל בגיל 11 במפעל לבנים בהונגריה, לדבריו. הנאצים יימח-שמם הגיעו לשיא יעילותם בסוף המלחמה, ואת רוב יהדות הונגריה (כ-440,000 איש) הם הצליחו לאסוף, לשנע, לרצוח ולשרוף בתוך שלושה חודשים בלבד, בקיץ הנורא של 1944. בתוך הטירוף הזה, יהודי בשם רודולף קסטנר הציל רכבת אחת של יהודים, כ-1600 איש. הלוואי שלא נעמוד לעולם בפני בחירות כמו אלה שעמדו לפניו, את מי להציל ואת מי להשאיר לצורר. בסוף, אדם הלר חי בזכות קסטנר: מאותו מפעל לבנים יצאה הרכבת שלקחה אותו אל ארצות החיים, עם אחותו אנני בת ה-14 והוריו.

מאז, אדם הלר חי כדי להצדיק את זה, כל יום, כל שעה.

אדם הלר, בן 11, ברשימת הניצולים ברכבת קסטנר

כל מהלך הקריירה הבלתי-אפשרי של אדם מדגים את הגישה שלו. הוא עבר מתחום לתחום, שוב ושוב, בלי לעשות חשבון לאף-אחד, מונחה רק בידי התחושה הפנימית שלו של “מה האנושות צריכה עכשיו”. אחרי המלחמה הוא עלה לארץ, למד באוניברסיטה העברית עם פרופ’ ארנסט-דוד ברגמן הדגול והפך ליד ימינו בהקמת רפא”ל והכור הגרעיני שליד דימונה. בשנת 3197 הוא פיתח את סוללת הליתיום תיוניל כלוריד: סוללה קטנה ומדהימה שיכולה לתת חשמל בהספק נמוך במשך עשרות שנים ומתאימה במיוחד למקומות שקשה להחליף בהם סוללות: החלל החיצון, מעמקי הים, או התקנים מושתלים למערכת-העצבים. תדיראן מייצרת את הסוללות האלה עד היום. אקדמאים רבים היו ממשיכים לחלוב את הפרה הזו כל הקריירה, מפתחים עוד ועוד סוללות דומות זו לזו. אבל אדם הלר עבר הלאה: מה האנושות צריכה עכשיו?

בשנת 1973, לפני ובעקבות מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב חוללו משבר אנרגיה עולמי על-ידי הטלת אמברגו נפט על המערב. פתאום, כולם חיפשו אנרגיה אלטרנטיבית. בין השאר, רבים ניסו לפתח מתקן של פוטוסינתזה מלאכותית, שיידע לקחת את אור השמש ולהמיר אותו לדלק: בנזין, סולר, מימן, אמוניה. אדם הלר נכנס לתמונה. בתוך כמה שנים של מחקר, הוא הציג את המתקנים שייצרו מימן ירוק ביעילות מעל 10%, שיא של אותם זמנים. אבל המתכות היקרות שבמתקן הפכו אותו לבלתי-משתלם, ולכן לבלתי-שימושי. אז אדם חתך מהתחום, והמשיך לחפש מה האנושות באמת צריכה. הוא השאיר אחריו שובל של המצאות ותגליות: הלייזר הנוזלי הראשון, חלונות שמתנקים בעצמם בהשפעת אור-שמש, ועוד ועוד. בסוף הוא הגיע לגלאי הגלוקוז, והשאר היסטוריה.

בהמשך הספר נעמיק בסיפור של אדם הלר כדי להבין את התהליך היצירתי של ממציא פורה ומוצלח כל-כך. אבל השאלה שלא עזבה אותי, מאז ה”לא” הנחרץ ששמעתי ממנו, היתה שאלת המוטיבציה. רציתי להבין בדיוק מה ממשיך לדחוף אותו ליצור עוד ועוד, ללא לאות. שמרנו על קשר, בחליפת מכתבים ושיחות. במהלכם, זכיתי לשמוע מאדם הלר על פרקים משמעותיים בחייו, ולהבין רבים מהעקרונות שהתוו את דרכו.

ובסוף הוא גם ניסח בעבורי את המוטיבציה שלו, במייל שאני לא מפסיק לחשוב עליו מאז.

“אתה שואל מה מניע אותי...” הוא כתב לי ב-2017. “הוריה של אמי, סבא וסבתא שאהבתי מאוד, נרצחו. כך גם כל שלושת חברי הילדות שלי; אחותו של אבי, שני ילדי הרכים ובעלה; ושותף העסקים של אבי שאהב אותי כאילו הייתי בנו ממש.

אני רק מנסה לעשות את מה שהיו עושים הנרצחים, לו הם היו חיים”.

הנה, אותה צמרמורת עכשיו עברה בי עכשיו בכתיבת השורות האלה, כמו בפעם הראשונה שקראתי אותן.

הרי גם אני חי. גם אני בן חורין. האם אני עושה הכול בשביל להצדיק את זה? האם, כמו אדם הלר, אני מכוון את מעשיי ביחס למצפן של משמעות ותועלת? האם אני מנסה לצרף יצירה ייחודית משלי לתיקון העולם כולו?

נכון, המצפן של אדם מכוון ליעד מעשי בתוך כעשור שנים, בערך; ישנם מצפנים לגיטימיים נוספים במדע, כמו תועלת רחוקה או קרובה יותר, או פשוט להבין את סודות היקום. אבל העיקר הוא בגישה. אתה שואל למה ליצור? כי אני חי. וכל עוד אני חי, חייב להיות לי משהו לתרום, יצירה משלי להעניק לעולם, להפוך אותו למקום קצת (או הרבה) יותר טוב.

זו בעצם גם תמצית התשובה היהודית ל”למה להיות יצירתי”. המילה האחרונה בתיאור הבריאה בבראשית הוא קריאה לפעולה: “...אשר ברא אלו-הים לעשות“. הוא עשה, ועכשיו תורנו. שבעה ימים של בריאה הותירו לנו עולם בלתי-מושלם, בכוונה תחילה. עכשיו תורנו ליצור, להשלים את החסר, לחבר את היצירה שלנו לכלל הבריאה. לתקן ולהפריח.