איך הפכתי למורה בגיל 14
מה כוח העל של המורים?
הייתי בכיתה ח' כאשר השכנה ביקשה שאלמד את בנה לקרוא.
אריאל בכיתה ב', היא אמרה, אבל עדיין לא יודע לכתוב את שמו.*
נבהלתי: מה היא רוצה ממני? אין לו מורים, מורות, הורים, משפחה?
חששותיי התפוגגו מול ההצעה הכלכלית המפתה: 10 שקלים בשבוע, עבור שלוש פגישות של חצי שעה. מהתעריף הזה אפשר להסיק שאולי ידעתי לקרוא, אבל לא הייתי חזק בתימחור שירותים.
בפגישה הראשונה עם אריאל, הרגשתי זריקת אדרנלין לנוכח האתגר: הילד הולך לבית-ספר כבר יותר משנה, ועוד לא מכיר את אותיות האלף-בית. הוא אינו טיפש, אינו מופרע, אבל משהו בינו לבין האותיות פשוט לא זורם. נו, בוא נראה אם נצליח לעשות כאן משהו, התעורר הצד התחרותי שלי וחיכך ידיים.
אולם ככל שלמדנו ביחד, שבוע אחרי שבוע, כך הלכו והתגמדו בעיניי הפיתוי הכלכלי והאתגר התחרותי. מצאתי את עצמי מכור לרגש אחד ויחיד: הרצון לראות אותו מצליח.
כדי להכיר לו את האותיות, המצאתי לו סיפורים על כל אות ואות. ג' היא ג'ירפה (וסליחה לנעמי שמר), פ' היא פיל עם חדק מקופל, ו-ף' פיל שפורס את חדקו כדי לשתות מים, בקצה הצוק (המילה). הסיפורים הלהיבו אותו, והאותיות הפכו להיות חברות טובות. הייתי מאושר, אבל ידעתי שעוד דרך לפנינו.
כדי ללמד אותו את התנועות, הכנתי קלפי משחק. אחד שולף קלף של אות, השני שולף קלף עם תנועה, ואז אריאל צריך להגות אותם יחד. פיל + קמץ = פָּ. כל הכבוד! אלף + סֶגול = אֶ. יופי! אמא שלו גילתה על הקלפים אחרי כמה שבועות, ונדהמה. את כל זה הכנת בשביל ללמד את אריאל? נפלא! מהמם! עם 'מהמם' לא הולכים למכולת, לא חשבתי על להגיד לה, ונשארתי עם שכר-רעב. אבל אריאל התקדם, ואיכשהו רק זה היה חשוב.
אחר-כך הגיעה הישורת הארוכה והמשמימה של קריאה איטית, הברה אחרי הברה, מילה אחרי מילה. במשך חודשים ארוכים זחלנו בעקבות האריה הטמבל שאהב רק תות (ואם אתם חושבים שזה ספר מתסכל, תנסו למרוח אותו על-פני חודשיים). אריאל היה מתעייף, מתפתל, מחפש עיסוקים אחרים. בניתי לו מערכת תגמולים: אחרי כל שתי מילים, אפשר לקפוץ קצת על המיטת-קומותיים. אחרי משפט שלם, עוגיה – הברחתי בכיס מהבית, בסוד מאמא שלו שלא האמינה בפחמימות. ובסוף כל שיעור, גולת הכותרת: אריאל הפעלתן זכה לתת לי בוקס בבטן בכל כוחו הילדותי. משום מה זה בידר אותו מאוד.
התמונה היחידה שמצאתי מכיתה ח’, עם אמי לאה ז”ל.
בהתחלה, לא הבנתי את הקושי של אריאל, משום שלא זכרתי אף תקופה בחיי שלא ידעתי לקרוא. סבתי הספרנית אינה ז"ל לימדה אותי לקרוא ברוסית בגיל 3, ואני זוכר את עצמי מסיים את "ילדי רב החובל גרנט" בגיל 5. כשעליתי לארץ בגיל 6, לא דיברתי עברית זמן-מה – את זה אני זוכר – אבל איך ומתי למדתי לקרוא בעברית, נשכח ממני לגמרי. בהיעדר חוויה אישית, חיפשתי דרך להיכנס לראש שלו – מה חסר לו בשביל לזהות את האות? למה שוּרוּק הוא זוכר אבל בחוֹלם הוא נתקע? אינני יודע איך היו מאבחנים אותו היום, אבל הרגשתי שהקשיים שלו הופכים להיות האתגרים שלי. שכל מילה שהוא צולח הופכת לשמחה גדולה לשנינו.
אחד המשלים החסידיים החשובים ביותר לכוח היסוד שבנפש, כוח החיבור אל האחר, הוא משל האב שמלמד את בנו. והתנאי ללימוד מועיל הוא חשק – רצון עז שהבן יבין: "וּבְחִינַת ״יְסוֹד״ הִיא, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁמְּקַשֵּׁר הָאָב שִׂכְלוֹ בְּשֵׂכֶל בְּנוֹ בִּשְׁעַת לִמּוּדוֹ עִמּוֹ בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן, שֶׁרוֹצֶה שֶׁיָּבִין בְּנוֹ." (ספר התניא, אגרת הקודש ט"ו)
החשק הוא חישוק – חיבור והתקשרות – שמאפשרים לאב (או למורה הפרטי השמנמן) לחפש דרכי הסבר חדשות, פתרונות יצירתיים, כדי שהמסר יעבור. בלי הרצון הזה, המורה נשאר בעולמו שלו, כאדם שמקריא את הדברים בקול בחדר ריק: "וּבִלְעֲדֵי זֶה, גַּם אִם הָיָה הַבֵּן שׁוֹמֵעַ דִּבּוּרִים אֵלּוּ עַצְמָם מִפִּי אָבִיו (שֶׁמְּדַבֵּר בַּעֲדוֹ וְלוֹמֵד לְעַצְמוֹ) לֹא הָיָה מֵבִין כָּל כָּךְ כְּמוֹ עַכְשָׁיו, שֶׁאָבִיו מְקַשֵּׁר שִׂכְלוֹ אֵלָיו וּמְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים בְּאַהֲבָה וָחֵשֶׁק, שֶׁחוֹשֵׁק מְאֹד שֶׁיָּבִין בְּנוֹ – וְכָל מַה שֶּׁהַחֵשֶׁק וְהַתַּעֲנוּג גָּדוֹל, כָּךְ הַהַשְׁפָּעָה וְהַלִּימּוּד גָּדוֹל, שֶׁהַבֵּן – יוּכַל לְקַבֵּל יוֹתֵר, וְהָאָב – מַשְׁפִּיעַ יוֹתֵר."
בסוף, אריאל למד לקרוא, ולהכין שיעורי בית לבד. הוא השיג את הכיתה גם בתורה ובחשבון, ואפילו למד לעשות את זה בלי תמריצים אלימים. וגם אני למדתי משהו: שללמד בחשק זו זכות וזו חובה, עם או בלי תמריץ כלכלי הולם.**
* השמות בדויים, שאר הפרטים מדויקים. אריאל, אם אתה קורא את זה, אתה תזהה את עצמך לפי הבוקס בבטן – צור קשר, מאז שעברתם מהיישוב נעלמתם לנו. מבטיח לא להחזיר.
** וזו הסיבה שצריך להכפיל את משכורות המורים, ולא לקצץ בהן: החשק שלהם ללמד הוא הרווח של כולנו.