מכת ברק

האם אפשר להכריח רעיון להופיע?

האם אפשר ליילד הברקה?

האם ניתן לזמן הבזק ברק שיאיר לילה חשוך?

למשוך בשערות את אותו רגע חמקמק של יצירתיות, שבו רעיון חדש מתנוצץ פתאום מתוך הערפל של הלא-נודע?

אולי בשאלה הזו הרהר אנרי בקרל, דור שלישי לפיזיקאים, בשבוע הגרוע בחייו – בעודו בוהה בעננים הכהים מעל שמי פריז, ותוהה אם הוא עומד בפני ההשפלה הגדולה בקריירה שלו.

שבוע קודם לכן, ב-24 בפברואר 1896, אנרי בקרל ריגש את הקהיליה המדעית של פריז בדיווח מדהים: הוא גילה שקרני X – התופעה החדשה והמדהימה שהתגלתה רק מעט לפני כן, שבה קרניים בלתי-נראות יכולות לחדור דרך אובייקטים אטומים – יכולות להיווצר לא רק במתקנים מסובכים כמו שפופרות ואקום, אלא גם בחומרים שונים בהשפעת אור השמש!

כך הוא דיווח באותו מפגש של האקדמיה הצרפתית למדעים ,והבטיח: אמנם אני מתבסס בינתיים רק על תצפיות ראשוניות, אבל בפגישה הבאה בעוד שבוע, חברים, תשמעו את הסיפור המלא! אני עובד על זה. Stay tuned!

זה היה נפלא, ושגוי.

לא באשמתו: הוא היה שבוי בקונספציה. הוא חיפש תופעה מסוג מסוים, אז הוא מצא אותה.

התופעה שהוא חיפש, וחשב שהוא מצא, נקראת זרחנות, או פוספורסנציה. מכירים את הכוכבים הזוהרים שמדביקים על התקרה בחדר של הילדים? אז כזה. חומר שיודע לבלוע אור, ואז לפלוט אותו לאט לאט לאורך זמן... אנרי בקרל חשב שהוא גילה חומר שיודע לבלוע אור שמש, ולפלוט קרני X. הוא היה ממש בטוח שזה המקרה.

מאיפה, בעצם, היתו לו הוודאות הזו?

עניין משפחתי. שני דורות קודם לכן, סבא של אנרי בקרל (אנטואן) היה פרופסור לפיזיקה, שגילה קשר בין אור לזרם חשמלי. דור לאחר מכן, אבא של אנרי בקרל (אֶדמוֹן) היה פרופסור לפיזיקה באותו מוסד, והתמחה בחקר תופעת הזרחנות. אז לא פלא שאנרי בקרל, דור שלישי לחוקרי התופעה, דור שלישי לפרופסורים בפיזיקה באותו בניין, יישמע על קרני ה-X המרתקות שגילה רנטגן בגרמניה, ומייד יחשוב: מה אם י כאן זרחנות, כמו שאנחנו אוהבים?! מה אם קיימים חומרים, שאפשר להקרין עליהם את אור השמש, הם יבלעו אותו – ויפלטו אותו כקרני רנטגן? חייבים לבדוק!

הניסוי הראשון שהוא עשה – שהיה גם מוצלח וגם שגוי – היה עם תרכובת של אורניום (לכימאים בקהל: אשלגן אורניל סולפאט K₂UO₂(SO₄)₂). הוא הניח אותה בשמש, ואז ראה איך היא 'מדפיסה' תמונה של אובייקט מצידו השני של נייר שחור ואטום – כלומר משדרת קרני X – בלי להצטרך לשפופרות הואקום המסורבלות של רנטגן מגרמניה! מדהים, חשב בקרל, ומיהר לדווח לאקדמיה למדעים: האורניום בולע אור, ואז מקרין החוצה קרני X – כלומר פוספורסנציה, בדיוק כמו שחשבתי! חוזר אליכם עוד שבוע עם הוכחות נוספות!

אבל למחרת, כשהוא רצה להעמיד את הניסוי שוב, הוא התאכזב מאוד. לא היה טעם אפילו להוציא את האורניום מהמגרה. שמי פריז התקדרו והתכסו בעננים. גשם כל היום. ובלי שמש שתצליח לבקוע את המסך האפור – אין ניסוי זרחנות...

בקרל המאוכזב מחזיר את האורניום ושאר הציוד למגרה, ומחכה לשמש שתזרח.

אבל גם למחרת, וגם יום לאחר מכן – גשמים מהבוקר ועד הערב. הערפל האפלולי מדכא לכולם, ואת בקרל במיוחד. יום אחרי יום, הוא מרגיש איך הדיווח באקדמיה מתקרב, ולא יהיה לו מה להגיד.

אני לא יודע מה בקרל עשה בימות הגשם האלה, שנמשכו ללא סוף.

אבל אני יודע שאחרי כמה ימים הוא עשה משהו מוזר.

הוא הוציא את האורניום מהמגרה החשוכה, ואיתו גם את לוחות הצילום הפוטוגרפיים ששכבו מתחת לאורניום – את אותם לוחות רגישים לקרינת X – ופיתח אותם.

עד היום ההיסטוריונים של המדע לא יודעים למה הוא עשה את זה. בלי שמש, אין זרחנות. אז למה בקרל טרח לפתח את לוחות הצילום, שרק הונחו לצד האורניום בחושך?

אבל מה שהוא מצא הדהים אותו, ואת שאר האקדמיה, ואת שאר העולם, והביא לו את פרס הנובל של 1903.

הוא גילה שגם בחושך האורניום פולט קרינה חודרת, שהטביעה בלוח הצילום, שהוטבעה בו דמותו של מחזיק המפתחות ששכב לידו. קרינה מסוג חדש (אחר-כך תבוא מארי קירי ותכנה אותה 'רדיואקטיביות') שבה חומרים פולטים חלקיקים וגלים שונים תוך פירוק אטומי.

התחלנו את הפרק בשאלה 'איך אפשר ליילד הברקה', ולכאורה שומדבר בסיפור של בקרל לא עוזר לנו. הכל מקרי, לכאורה: השמש שהסתתרה, האורניום ששכב לצד לוחות הצילום בחושך, והרעיון המוזר של בקרל לפתח את הלוחות בכל מקרה, אפילו שהם לא נחשפו לאור ואין כאן שום סיכוי לתופעת הזרחנות שהוא כל-כך אהב.

אבל רגע.

כשבקרל מסתכל מבעד לחלון, באותו שבוע חורפי בפריז, הוא נמצא שניה לפני תחילת המסע, רגע לפני ה"א-הא!" של הגילוי, בתוך הערפל – תרתי-משמע – של הלא-נודע. בשבוע שעבר אמרנו שהיצירתיות השלמה היא הרבה יותר מורכבת מרגע אחד של גאונות. ראינו בסיפור (האמיתי!) של פלמינג והפניצילין, ובתסכול של וולטר האנט, הממציא הכי מפורסם שלא שמעתם עליו, שהיצירתיות היא תהליך, מסע.

אז בדיוק שניה לפני תחילת המסע, בואו נוציא מפה.

אני רוצה להציג עכשיו מפה של התהליך היצירתי כולו. מפה בת אלפי-שנים, ששייכת למה שמכונה "פנימיות התורה": שילוב הולך ומתפתח בין תורת הקבלה (תורת הסוד היהודית) לבין תורת החסידות – דרך מחשבה ודרך חיים רחבה ומרתקת, המתפרשת מנפש האדם ועד מבנה הגלקסיות. המפה הזו מתארת את כוחות הנפש הדרושים ליצירה – מהולדת הרעיון, דרך פיתוחו השלם, ועד למעשה בפועל. היא נקראת מפת הספירות (או 'עץ החיים'). כל ספירה היא תחנה – כוח בנפש האדם, שצריך להפעיל כדי להביא את היצירה לידי מימוש.

בקרל עומד לפני רגע ההברקה הראשון, תחנת ההתחלה של היצירתיות, כלומר לפני שימוש בכוח ה"חכמה" שבנפשו. כוח שמקביל ליצירתיות במובנה המוכר: הכוח להבריק, לראות פתאום משהו חדש, ללכוד רעיון מתוך הריק. לתפוס משהו מתוך האין.

ובשביל לקלוט משהו מתוך האין, צריך להיות קצת אין.

לשכוח לרגע שהבטחת לדווח לאקדמיה בעוד שבוע.

לשכוח מהעמיתים, מהמתחרים.

לשכוח לרגע שאתה מומחה לזרחנות, ושאבא שלך היה מומחה לזרחנות, ושסבא שלך בכלל גילה את תופעת הפוטוולטאיות בתמיסות.

לשחרר את הקונספציה.

לראות מבעד לחלון הפטיסרי את המון האדם ממהר בשאנז אליזה הגשום, ולתפוס רגע של צניעות. ומה אם אני טועה? אולי זו לא זרחנות, אולי משהו אחר בכלל קורה פה? מאיפה הודאות הזו שלי, מאיפה הבטחון העצמי האינסופי שהכל שלי והכל חייב ללכת בדיוק כמו שתכננתי?

אנחנו לא יודעים על מה הוא חשב. זו תישאר תעלומה להיסטוריונים של המדע, ואולי לסופרים שבקהל. אבל אנחנו יודעים שהוא חזר הביתה, ופיתח את לוחות הצילום – שלא היתה לו שום סיבה לפתח, אם הוא עדיין האמין בתיאוריה הקודמת שלו.

אבל אולי משהו השתחרר אצלו. רגע קטן של ויתור שפינה מקום להברקה (רדיואקטיבית) אחת.

ומה איתנו?

אפשר כמובן, לטוס לפריז בימות הגשם, כדי להשתחרר ולהיות קצת אין. אבל לא חייבים. גם סתם מקלחת זה בסדר, או לבהות מהחלון, לדבר עם הילדים או לשחק כדורגל.

העיקר להרשות לעצמנו קצת להתאיין, כדי שמשהו חדש יוכל להבריק.

בהצלחה!

(בפרק הבא – עוד רעיון למשוך את היצירתיות בזנב, בעקבות ממציא הוודקה). מוזמנים להירשם!