האיש שהקריב את חייו כדי להציל את העולם מרעב
שינה בתוך סערה: הקרב המטורף על עתיד המזון העולמי
כילד, ניקולאי חווה את הרעב הרוסי הגדול של 1891 – הרעב של הצאר, הם קראו לו. מאות אלפי איכרים מתו על שדותיהם החרבים, ומאות אלפים נוספים במגפות שבאו אחרי הרעב, כמו קרונות ברכבת אימה. האדמה לא נתנה פריה, גידולים סירבו לנבוט, ואחרים מתו בהיעדר גשמים. האסון הביתי שלהם, של אביו הסוחר שאיבד את הונו, התגמד ביחס לקטסטרופה הכלל-רוסית. מאז, ניקולאי הקטן פיתח אובססיה: מוכרחים למנוע את הרעב הבא.
כדי לרדת לשורשם של הדברים ניקולאי וואווילוב הפך לביולוג, ולאחד הגנטיקאים החשובים ברוסיה ובעולם כולו. הוא הקים את בנק הצמחים הראשון בעולם, והגדול מכולם כמעט עד לימינו (כאשר רוסיה הזניחה והנורווגים עקפו). הוא זיהה את הבעיה בחקלאות הרוסית: מעט מידי זנים, יותר מידי מחלות עקב הכלאות בין זנים קרובים. צריך יותר ביו-גיוון, הוא זיהה, והפך לאבי תחום הביודיברסיטי במדע. החלום של וואווילוב היה לאסוף זרעים מכל צמח בעולם: דגנים, פירות, קטניות, פרחים, כל דבר שצומח, כל דבר שיכול לתת מזון, או לתרום למערכת אקולוגית שקשורה למזון. גם כדי לשמר אותם למען עתיד האנושות (שמא נכחיד זנים בבלי דעת), וגם כדי להאכיל את האנושות יותר טוב. אולי אם נצליב בין חיטה אוקראינית לחיטה אקוודורית, הוא חשב, נכפיל את נפח התבואה? אולי תפוחים אמריקאים יעזרו לתפוחים רוסים לצמוח גם בסיביר?
הדבר היחיד שהיה גדול יותר מהחזון שלו, היתה האנרגיה שלו. הוא החליט שאף אחד לא יעצור אותו, גם לא המדינה הסובייטית הצעירה שהוקמה סביבו. בהתחלה הסובייטים אפילו תמכו בו: בלנינגרד הקפואה, שהרגע יצאה ממלחמת עולם וממלחמת אזרחים, וואווילוב ניהל 10 מוסדות מחקר, העסיק כ-25,000 איש, ושלח משלחות איסוף צמחים לכל יבשת. רוב העובדים עסקו במיון הדגימות או בגידולן בחממות ניסיוניות ברחבי האימפריה הסובייטית. חלקם אספו דגימות, ובראשם וואווילוב עצמו: אינדיאנה ג'ונס סובייטי, פרופסור בכובע פדורה, עם מזמרה קטנה על החגורה, מקיף את העולם בסיבובים בלי לעצור. במהלך חייו הקצרים הוא עצמו ערך 115 משלחות איסוף ל-64 מדינות, ואסף לבנק-הזרעים הראשון בעולם לא פחות מ-380,000 דגימות של צמחים מכל הסוגים, המינים והזנים. אגסים נדירים בטורקמניסטן, זרעים של חיטה בתוניסיה, קטניות נדירות מברזיל. אי-אפשר היה לעצור אותו, היה נדמה, ואולי במדינה אחרת הסיפור היה נגמר אחרת.
אגב, במלחמת העולם השניה, כשלנינגרד היתה תחת מצור, העובדים המסורים של בנק הזרעים היו נחושים שמאגר הצמחים האדיר הזה לא ייפול לידיהם של הנאצים. הם החביאו את הדוגמאות בארגזים והבריחו אותם ממקום למקום, לפי התקדמות הלחימה. למרות הרעב העצום ששרר – 1.5 מיליון בני-אדם מתו מההרעבה השיטתית של לנינגרד הנצורה – עובדי בנק-הזרעים לא אכלו מהדגנים ומהפירות שהם שימרו. כמה מהם מתו ברעב בעצמם, בעודם מגינים בגופם על שקיות של אורז וחיטה.
אבל כמה שנים לפני כן, בסוף שנות ה-20, סטלין התחיל בתקופת "הידוק הברגים": חיסול כל שותפי-העבר שלו וכל מתנגדיו הפוליטיים. נעשה ברור שוואווילוב והמדינה הסובייטית נמצאים על מסלול התנגשות. וואווילוב אמנם היה קומוניסט מאמין ואזרח מועיל (בלשון המעטה), אבל סטלין שעמד מולו היה ראש כנופיה בכל מהותו, שלא יכול לסבול את ההשפעה שוואווילוב צבר בנסיעותיו הרבות, את המעמד הבינלאומי שלו. סטלין שמע שוואווילוב מתנגד לבן טיפוחיו, הפסיכופאט טרופים ליסנקו, שהלך והפך לביולוג הראשי של ברית-המועצות בזכות הבטחותיו ההזויות לאלף חיטה כך שתוריש תכונות משופרות שהיא רכשה. "מה וואווילוב כל-כך מועיל לנו?" תהה סטלין, "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף". המשטרה החשאית של סטלין, הנ.ק.וו.ד., התחילה לגייס מלשינים מעובדי מוסדותיו של וואווילוב. אחרים היא פיטרה בלי להתייעץ איתו. המוסדות התחילו להיסגר או להילקח ממנו בתואנות שונות. וואווילוב הרגיש את הטבעת מתהדקת סביב צווארו.
כמובן שהוא לא עצר.
הוא הגביר את הקצב.
מי שחושב שיש לו סיכוי להציל ארצות שלמות מרעב, לא פוחד מסטלין, לא פוחד מעייפות, לא פוחד מקריסה. כשניקולאי וואווילוב יצא למסע האחרון שלו, ב-1931, הוא כתב לאשתו שהוא רוצה להספיק כמה שיותר, כי הוא יותר לא ייתנו לו לעזוב את המדינה, הוא מרגיש. תוכנית-הנסיעה שלו היתה משוגעת לגמרי. בתוך פחות מ-8 חודשים הוא ביקר – קחו אוויר – בארצות-הברית, קובה, טרינידד, אל סלבדור, קוסטה ריקה, הונדורס, פנמה, קולומביה, סורינאם, ברזיל, ונצואלה, פרו, בוליביה, ארגנטינה, אורוגאווי, וצ'ילה. הלו"ז שלו היה כל-כך צפוף שבמשך 8 חודשים הוא ישן רק בנסיעות ליליות. בימים היה צריך לעבוד: לאסוף צמחים ולשלוח ללנינגרד, להחליף מידע עם מדענים עמיתים, לחשוב. הגנטיקאי קרלוס אופרמן ראה איך וואווילוב, הרוס מעייפות, ישן שינה עמוקה באמצע טיסה במטוס-קל בסופת ברקים מעל הג'ונגל על גבול ברזיל-סורינאם. שאר הנוסעים צרחו בכל גרונם, הוא מספר, אבל לוואווילוב לא היה זמן אחר להשלים שעות שינה. אם הקטניות שהוא יביא מסורינאם או התירס מאורוגוואי יצליחו למנוע את הרעב הבא, אז מי יכול לעצור ולנוח?
בסופו של דבר, באופן צפוי וטרגי, וואווילוב נעצר, הואשם בהאשמות שווא, ונשלח למחנות. בשנת 1941, האיש שרצה להאכיל את העולם מת מרעב. אבל אף אחד לא ייקח ממנו את ההישג שלו: המודעות המדעית לביו-גיוון, בנק הזרעים העצום, האומץ הבלתי-רגיל שרואים בעיניו אפילו בצילומי האסיר שלו.
כשסיפרנו על קריירת הפשע של אנני דוקאן, התרינו בה (באיחור של 20 שנה) לעמוד בפיתוי: לא להיכנע ליצר, לא לרמות. אבל לא אמרנו איך לעשות את זה, וגם לא מה עושים כשהיצרים הם מוצדקים. הרי אדם מוכרח לישון, ובטח שמותר לו לחשוש לחייו מפני רודן צמא-דם.
לפעמים התשובה קלה וקשה כאחת: רתום את עצמך למטרה טובה באמת. לא מבטיח שתצליח במשימה הגדולה, אבל ההתמודדויות האחרות יאבדו את משמעותן.
(בפרקים הבאים: למה בכל-זאת כדאי לישון, ואיך מתמודדים עם פיתויים בלי ליפול בידיים של סטלין)