איך ללמוד נכון?
סוד היסוד: רעיון מדהים על כוח ההוראה
אתם קוראים את הבלוג "המדע מחפש משמעות" של פרופ' דוד איזנברג, העומד להתפרסם כספר על היצירתיות האמיתית במדע ובחיינו. הירשמו כבר עכשיו, וחפשו אותנו ביוטיוב, ספוטיפיי, ובטיקטוק!
תדמיינו את טבריה במאה השניה לספירה. אותה לחות כמו היום, אותו ריח של דגים, אותם הרים משמאל ומים שוקטים מימין, אבל עם הבדל אחד בולט: במקום קברי-צדיקים במעלה ההר, הצדיקים הללו עדיין מתהלכים ברחובות העיר בסנדלים, לומדים ומלמדים תורה.
תדמיינו את אוניברסיטת קוֹרְנֵל במאה העשרים לספירה. שבילים רחבים בין המדשאות, עצי ענק מצלים על סטודנטים נחפזים, ומפלי מים (gorges) שמצדיקים את המילה gorgeous. וביניהם הולך פרופסור אחד לפיזיקה, ולא רואה דבר סביבו. ההארה שלו היא פנימית, תובנה מדהימה שנחתה עליו בשעה שעברה בזמן שעמד מול הכיתה, ועתידה להביא לו פרס נובל בתוך פחות מעשור.
מה הקשר בין השניים?
נתחיל בטבריה.
(צילום: אסף קמר מתוך ynet)
רבי חייא היה אדם עסוק: מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, סוחר משי לפרנסתו, ובעל-חסד נודע. במהלך שנותיו בטבריה ובסביבותיה, הוא השתתף בעיצוב נוסח המשנה של רבי יהודה הנשיא והיה מעורכי התוספתא, טקסט יהודי מכונן מן התורה שבעל-פה. אולם לא על המעשים הללו מציבה אותו הגמרא בשורה אחת עם שלושת מפריחי היהדות החשובים בהיסטוריה, לצד עזרא הסופר והלל הזקן, אלא על סיפור מוזר שקשור בחינוך.
רבי חייא פחד שתשתכח תורה מישראל, אז הוא עשה את המעשה המובן:
זרע פשתן.
כשהפשתן גדל, הוא קצר אותו, ייבש אותו, ניפץ אותו לסיבים, טווה מהסיבים חוטים, ומהם הוא הכין חבלים.
מהחבלים הוא שזר מלכודות.
עם המלכודות הוא לכד צביים.
את הצביים הוא שחט, את בשרם חילק לעניים, ואת עורם עיבד לכדי קלף לכתיבה: קילף, השרה, דרך, שייף וייבש.
על הקלפים הללו כתב רבי חייא את חמשת חומשי התורה ואת ששת סדרי המשנה.
ולבסוף, כשקלפים רבים בידו, הוא יצא לנדוד בפריפריה, בין עיירות ישראל הקטנות שחוק חינוך חובה של יהושע בן גמלא עוד לא הגיע אליהן, ולאסוף סביבו ילדים.
בכל עיירה, הוא לימד חמישה מן הילדים את חמשת חומשי התורה – כל ילד חומש אחר – ושישה ילדים אחרים את ששת סדרי המשנה – כל ילד סדר אחר.
עכשיו, הוא אמר להם, תלמדו אחד את השני עד שאני אחזור. והלך.
נהוג לפרש את סיפור החד-גדיא הזה כשבח להשקעה העצומה שהשקיע רבי חייא; "גדולים מעשי חייא" אמר עליו מנהיג הדור, רבי יהודה הנשיא. אולם מסתתר בו פרט מדהים, קריטי, שמתגלה בהאזנה קשובה לגמרא.
בעצם, למה כל ילד קיבל חומש משלו?
מה קרה, אי-אפשר להשקיע עוד טיפונת, ולכתוב עוד כמה ספרים, שלכל ילד יהיה ספר משלו? (הרי לא תגידו שרבי חייא לא היה משקיען...)
ואם כבר יושבים ומלמדים ילד אחד ספר בראשית, למשל – למה לא לקרוא לאחרים שיקשיבו גם? למה רק ספר אחד לכל ילד, ואז המשימה המאתגרת ללמד את האחרים את מה שהוא למד?
כי זו בדיוק הנקודה.
כשאתה מלמד אחרים – אתה מבין יותר בעצמך.
זו אחת העובדות המדהימות ביותר בחינוך, זו שכל המורים יודעים והאחרים שוכחים. כמו בבדיחה על המורה שהתלונן על תלמידיו הטיפשים: פעם אחת הסברתי, הם לא מבינים. פעמיים הסברתי להם, הם עוד לא מבינים. פעם שלישית שאני מסביר להם – אפילו אני כבר הבנתי! – והם עדיין לא מבינים!
ולא רק המורים יודעים את זה, אלא גם הפיזיקאים. קן וילסון מאוניברסיטת קורנל סיפר ברגע של גילוי לב, בהרצאת הנובל שלו בסטוקהולם, איך הוא הגיע לתגלית הגדולה. במשך כמה שנים רצופות, הוא לימד שוב ושוב את הקורס במכניקת קוונטים – עד שבסוף אפילו הוא הבין אותו.
כלומר, זה לא שווילסון לא ידע קוונטים לפני כן; הוא לא נהיה פרופסור לפיזיקה בקורנל בזכות העיניים היפות שלו. אבל אחרי שנים של הוראה, הלכה והצטללה אצלו תובנה גדולה על תורת השדות, ואיך אפשר ליישם אותה על תחום ה"תופעות הקריטיות" שעליו הוא עבד. הוא קיבל את פרס הנובל על החיבור הזה, בתוך שנים ספורות בלבד.
גם אחת התגליות האדירות של ריצ'רד פיינמן הנודע נולדה מאהבתו הגדולה להוראה. פיינמן היה מרצה סוחף ומשקיען, שהתאמן על הרצאותיו וחידד את הדגמותיו לאין קץ. אז כמובן שהפריעה לו שיטת העבודה המקובלת בקוונטים, הפורמליזם הקנוני, המבוסס על חישובים ארוכים ועיוורים-כמעט, שקשה להסביר וקשה להבין. פיינמן הציע לקצר את התהליך על-ידי ציורים חמודים, שמסבירים היטב מה קורה במפגש בין חלקיקים תת-אטומיים ואילו חישובים צריך לחשב. אבל מה שהתחיל ככלי דידקטי הפך במהרה לכלי מחקרי, שהתפזר בכל ארצות-הברית והעולם ושינה את האופן שבו עושים פיזיקה. פרנק וילצ'ק, זוכה הנובל בפיזיקה של 2004, קבע שמחקרו לא היה מתאפשר בלי דיאגרמות פיינמן. ללמד = ללמוד, מסתבר; להסביר = לחקור.
היכולת ללמד, להתקשר אל האחר, קשורה לספירת היסוד במבנה הספירות, הוא המפה שלנו ליצירתיות האמיתית והמלאה. יסוד הוא הכוח הנפשי שמאפשר לנו להתחבר בשני הכיוונים: הן כלפי מטה, אל התלמיד או אל המאזין, והן כלפי מעלה – אל הרעיון המקורי, אל האמת שבתוך הערפל. כשאנחנו מפתחים את כוח היסוד, משתמשים בו במלואו כדי להסביר לאחרים – אז גם השכל שלנו נפתח לקבל אמת חדשה, ולראות את העולם בפתיחות ובצלילות אחרת.
בהצלחה!
אתם קוראים את הבלוג "המדע מחפש משמעות" של פרופ' דוד איזנברג, העומד להתפרסם כספר על היצירתיות האמיתית במדע ובחיינו. הירשמו כבר עכשיו, וחפשו אותנו ביוטיוב, ספוטיפיי, ובטיקטוק!