המיתוס משקר פעמיים

זה כן אדיסון, זה לא אדיסון, ומה זו המצאה?

איזה אייקון ויזואלי מסמל את היצירתיות יותר מכל? בכל אנימציה ובכל מצגת פאוורפוינט, רק תושיטו סמן לאייקון של הנורה.

אבל מי המציא את הנורה עצמה, סמל היצירתיות המבריקה? מרוב ששאלתי את זה בהרצאות כבר למדתי להכיר את רצף המחשבות שעובר לקהל בראש, בסדר הבא בערך:

-         אדיסון, לא?..

-         רגע, או שיש פה קאץ'?

-         בעצם שמעתי שלא אדיסון המציא את הנורה...

או לפעמים:

-         לא אדיסון! לא אדיסון! לא זוכר מי, אבל אדיסון סתם גנב / העתיק / איש מעצבן...

רוב התוצאות בגוגל על "מי המציא את הנורה" הן כותרות בסגנון "בניגוד למה שחשבתם, לא אדיסון המציא את הנורה!!"

אבל יש רק דבר אחד יותר נהדר מלנפץ מיתוס, והוא לנפץ את המיתוס שבתוך המיתוס. ועל הדרך, לגלות משהו על עצמנו, ואפילו להכתיר מחדש את הנורה כ"סמל היצירתיות" – אבל הפעם מתוך עומק אמיתי.

אז לגבי אדיסון: אין ספק שהוא היה אחד מגדולי הממציאים שחיו אי-פעם. עם כמעט 1100 פטנטים בארה"ב ועוד עשרות בארצות אחרות, תומס אדיסון המציא טכנולוגיות ששינו את פני האנושות: גנרטורים לייצור חשמל, סוללות לרכבים חשמליים, אמצעי תקשורת משופרים, וכמובן: איך להקליט קול ואיך לצלם וידיאו – בעצם כל התשתית כדי שתוכלו לצפות בפודקאסט האהוב עליכם, החל בהקמת רשת החשמל כולה ועד לקול ולצילום.

באופן מדהים, הוא עשה את כל זה, מבלי ללמוד כמעט בבית-ספר (או אולי בזכות זה?!), כאשר אימו לימדה אותו בבית בילדותו, וההשכלה הפורמלית היחידה שלו היא קורס אקדמי אחד, בכימיה, במכללה מקומית, בזמן שהוא עוד עבד כמפעיל טלגרף. יתרה מזאת, מגיל 12 תומס אדיסון סבל מחרשות כמעט גמורה; אם כי הוא טען שהכשרונות שלו התפתחו דווקא בזכות החרשות, שעזרה לו להתרכז בלי הסחות דעת.

ומתוך כל ההמצאות המדהימות שלו, אולי הידועה והחשובה ביותר היא נורת הלהט: אגס זכוכית חלול, שבתוכו חוט תיל דק. כאשר חשמל עובר בחוט הוא מתחמם, מתלהט, ומפיץ אור.

אבל האמנם אדיסון המציא את הנורה, שכל-כך מזוהה איתו?

בואו נסתכל אחורה על כמה אירועי מפתח:

הפעם הראשונה שמישהו הראה שאפשר להעביר זרם חשמלי דרך חוט להט דק ולקבל אור זוהר, היתה היה 45 שנה לפני שאדיסון בכלל נולד - האמפרי דייוי ב-1802. לאחר-מכן, העיקרון הפיזיקלי הפך לפטנט הראשון על נורת להט – זה היה באנגליה כעבור כ-40 שנה, עדיין 6 שנים לפני שתומס הקטן בא לעולם באוהיו. בשנים הבאות, ממציאים ברחבי העולם המשיכו לכתוב פטנטים על נורות להט; הרוסים בטוחים עד היום שהנורה של לודיגין היא היא הראשונה מכולן. כשהפטנט הרוסי הוגש אדיסון הקטן כבר היה בן 4 והתחיל ללמוד לקרוא.

אז לא, אדיסון לא המציא את הנורא.

שלב I בניפוץ המיתוס: הושלם.

אבל לא הכול ברור כאן.

אם זה לא אדיסון, למה חשבתם עליו מייד? האם אלה יחסי-ציבור מוצלחים במיוחד, או קונספירציה זדונית – או משהו עמוק יותר?

ולמה אחרי דייוי ואחרי לודיגין, למה אחרי כל הפטנטים וההדגמות הציבוריות, לא היה לאיש תאורה בבית, במשך כל עשרות השנים עד שהגיע אדיסון והתחיל עידן התאורה הביתית? הרי עד אדיסון, נורת הלהט היתה קוריוז של משרדי-פטנטים, אחד הפטנטים המגוחכים האלה שאפשר למצוא בספרות הפטנטים ההיסטורית, כמו נעליים להליכה על תקרת הקרקס או לוח כביסה מתקפל.

כשאדיסון ראה הדגמה של נורת להט, שדלקה כמה דקות זוהרות ונשרפה, בראשו הבריקה, ובכן, נורה (סליחה על הקלישאה, אבל אולי זה המקום היחיד שבו היא מתאימה). הוא תפס את לב הבעיה, את המלכוד המרכזי של הטכנולוגיה: מצד אחד החוט צריך להיות חם כדי שיתלהט, אבל לא חם מידי שמא הוא יינתך או יישרף. זיהוי רכיבי הבעיה, הדרישות הסותרות, הוא קריטי לפתרון יצירתי (כפי שכתבנו על גנריך אלטשולר, אבי השיטה ליצירתיות שיטתית). אבל אדיסון לא נתן לרעיון להישאר שם: הוא יצא לדרך ארוכה של יצירתיות.

אחרי מסע גיוס כספים מוצלח למעבדה שלו במנלו פארק – שהיתה מעבדת המחקר התעשייתית הראשונה בעולם – תומס אדיסון, בגיל 31, נכנס בכל הכוח לבעיית נורת הלהט.

בכל הכוח, ומכל הכיוונים. אדיסון התחיל לשפר כל חלק וחלק של הנורה, מהחוט ועד ההברגה.

בשביל חוט הלהט, הוא התחיל לנסות מתכות שונות, עשויים כחוטים בעוביים שונים. כשהוא ראה שאפילו פלטינה נשרפת, קפץ לו רעיון חדש: לעבוד עם חוטי פחמן, שמתחממים יותר דווקא בגלל ההתנגדות הגבוהה שלהם. הוא התחיל לפחם חוטים מכל חומר בעולם. במשך כשנתיים הוא בדק בין 6000 ל-10,000 חומרים: חוטי כותנה, שבבי עץ, פיסות קרטון, סיבים מפוחמים של עצים שונים. הנורה המוצלחת הראשונה דלקה 13 שעות, אבל תוך חצי שנה הוא כבר הגיע ליותר מ-1000.

הישג חסר תקדים, אבל לא רק בזכות החוט; אדיסון המשיך לפתח את שאר הרכיבים, במקביל. הואקום בתוך הנורה, למשל, היה חלש מידי, והפחם היה נשרף בגלל שאריות החמצן בנורה. אז אדיסון פתח במסע לשיפור משאבת הואקום הקיימת, והצליח להגיע לואקום חזק וטוב מאי-פעם. או מעטפת הזכוכית של הנורה: צורת האגס המוכרת היא הקלה ביותר להכנה עבור נפחי זכוכית באופן תעשייתי ומהיר, וגם הצורה שמפזרת את המאמצים המכניים בזכוכית באופן שווה, ושומרת עליה מניפוץ.

המאמץ הזה של אדיסון לחשוב בכל הכיוונים, ואז לפתח כל כיוון חקירה עד הסוף, הוא הדגמה נהדרת של כח הבינה שבנפש, שזה תפקידו: לקחת את הרעיון המקורי (נורה) ולחשוב על כל צד וצד שלו עד למיצוי מלא של הרעיון.

יש פה גם רעיון נפלא על איך לחשוב. כמו אדיסון שפשוט בדק אלפי חומרים בלי לדעת מה ילך, לפעמים אפשר פשוט להשתולל בכל הכיוונים, למשוך את פקעת הרעיון בכל כיוון בלי לדעת לאן זה יוביל. כח הבינה הוא כמו נהר ששוטף את הערוץ, ולא המים לא תמיד מתקדמים באופן מחושב ומתוכנן; לפעמים הם מקיפים סלעים, לפעמים חותרים תחתיהם. מותר לנו לחשוב באופן הזה: לרוץ לכל כיוון, להיות אמפיריים, לא כל-כך רציונליים ומסודרים; כי לפעמים הדבר הכי רציונלי הוא פשוט לחשוב רחב ולראות מה נלכד ברשת.

ובאמת, לפתח נורה טובה לא הספיק לאדיסון, שרצה נורה בכל בית, במקום במסמכי הפטנטים המאובקים. אדיסון החליט שהנורה חייבת להיות קלה להחלפה: אי-אפשר לקרוא לטכנאי בכל פעם שהיא נשרפת! אז החיבור שלה לחשמל חייב להיות מודולרי. אבל איך? לפתע אדיסון שם לב לג'ריקן של קרוסין שעמד אצלו במשרד, ואיתו הוא היה ממלא את העששית לתאורה. לג'ריקן היה מכסה מתברג – וברגע הזה, אדיסון מתאר שהיה לו רגע של יוריקה. גם הנורה תתברג!

אגב, שימו לב לסמליות: מיכל הקרוסין של העששית הוא שנתן את הרעיון לנורת הלהט – ממש העברת הלפיד של התאורה הביתית, מהעששיות ואל הנורה. ובעצם יש פה עוד תובנה עמוקה על תהליכי החשיבה שלנו: איך בתוך עבודת הבינה (פיתוח הרעיון המקורי בכל כיוון) יש הברקות חדשות. בעצם, כך אנו חושבים, עם פינג-פונג בלתי-פוסק בין חכמה לבינה: הרעיון מבריק (חכמה), אנחנו מפתחים אותו (בינה), נתקעים עד שמבריק רעיון חדש (חכמה), ושוב ושוב.

הפינג-פונג הזה מתואר בספר הזוהר בדימוי מדהים: חכמה ובינה הם "תרי רעין דלא מתפרשין", שני חברים שלא נפרדים. הם הולכים ביחד בכל תהליך חשיבה שלנו: הברקה ופיתוח ושוב הברקה ושוב פיתוח. הם לא נפרדים אף לרגע – משבריר השניה הראשון שהרעיון קפץ, מתחיל הפיתוח שלו. ואין שום פיתוח שלם ואמיתי שלא נתקע איפשהו, ונזקק שוב לכח החכמה.

אבל אדיסון לא עצר בפיתוח וגם לא בייצור. הרי כדי שבאמת תהיה נורה בכל בית, צריך שיהיה חשמל בכל בית! אז אדיסון המציא את רשת החשמל – דרך לייצר ולפזר חשמל לבתים. כל הקונספט של לייצר חשמל במקום אחד, לפזר אותו בין בתים כמו גז, לשים מונים כדי למכור חשמל לפי צריכה – זה אדיסון. בעיניי זה אולי החלק הכי מדהים: כדי להביא לנו נורה, הוא ידע גם לבדוק אלפי חוטי במבוק מפוחם, וגם להקים תשתית חשמלית. מעורר השראה.

בקיצור, יש לנו את כל המבנה של הספירות, את כל כוחות הנפש, במסע של אדיסון. החכמה היא הרעיון המקורי, שאמנם לא היה שלו; אבל את הבינה, הפיתוח לכל הכיוונים, אדיסון עשה במלואו. והוא המשיך והוריד את זה למטה, עד לחיבור להכי מעשי, עד לייצור, ואפילו להפצה של החשמל, וזוהי ספירת המלכות, התכלס של הכל. (אגב, למיטיבי לכת, הזוג הזה של בינה ומלכות הוא תואם במיוחד: הוא מתאים לשתי אותיות ה-ה' שבשם ה', או ללאה ורחל; שניהם עוסקים בפיתוח של דבר עד סופו, בין אם זה רעיון או מעשה).

אז נחזור ובענק לשאלה של ההתחלה: מי המציא את הנורה?

בואו נתעכב שניה אחת על המילה "המציא".

אנחנו כל-כך רגילים להשתמש בה במשמעות של invented – הציע את הרעיון ראשון. אבל בעברית המילה "המציא" זה הביא, הגיש, סיפק; כמו שאנחנו אומרים היום "יש להמציא את המסמכים" – יש להביא אותם עד אלינו. אז נכון, פעם מישהו המציא את הנורה כעקרון, כרעיון, כהברקה של נורה מעל הראש. אבל אדיסון המציא לנו את הנורה. עם חוט הלהט, והואקום, ורשת החשמל, וכל מה שצריך, כדי שנוכל להדליק אור בבית.

אז בפעם הבאה שאתם רואים את סמל הנורה הנדלקת מעל לראשו של מישהו, תחשבו על זה, שבשביל שהרעיון באמת יידלק – צריך הרבה בינה, הרבה יגיעה, הרבה רצון ועקשנות.

בהצלחה!