כימאית אחת, אלפי מורשעים

איזהו גיבור בגרסת המז"פ

"אגוז קשיו לא יכול להפוך לקוקאין", אמר ליאונרדו ג'ונסון. "אני ידעתי שהיא משקרת".

בשנת 2008 ליאונרדו ג'ונסון הורשע במכירת קוקאין לשוטר סמוי, בשכונת צ'יינה-טאון של בוסטון, ונגזרו עליו שנתיים ויום אחד של מאסר. אבל ג'ונסון לא מכר לו קוקאין: כשהשוטר הסמוי ניגש אליו וביקש קראק, ג'ונסון אמר שהוא לא סוחר סמים. השוטר התעקש. אז ג'ונסון הוציא לו אגוז קשיו מהכיס, לקח את ה-20$ שהושטו לעברו, וייעץ לשוטר: רק אל תבדוק את החומר יותר מידי.

לא היה לג'ונסון זמן רב להתפלא על השפל החדש במצב הנרקומנים ההזויים של בוסטון, כשהשוטר הסמוי שלף תג ועצר אותו במקום.

אבל כאן מתחילה ההזיה האמיתית.

הקשיו נשלח לבדיקה כימית במעבדות הינטון לזיהוי פלילי, המופעלות על-ידי מדינת מסצ'וסטס. הבדיקה הראתה נוכחות של קוקאין. ליאונרדו ג'ונסון – שישב בתא שלו וחיכה בנינוחות שישחררו אותו (ואולי אפילו יחזירו לו את הקשיו) – נשפט בהליך מהיר ופשוט, ומצא את עצמו בכלא לשנה וחצי.

כי לרוע מזלו של ג'ונסון, הקשיו שלו הגיע לידיה של אנני דוקאן, כימאית אנליטית בשיא קריירת הפשע שלה.

הקריירה המדעית של אנני דוקאן התחילה יפה: לימודי כימיה בהצטיינות באוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון, ומשרה מכובדת בגיל במעבדת מז"פ ממשלתית. אבל זה לא הספיק לה. בהתחלה היא התחילה לקשט את קורות-החיים שלה: להמציא לעצמה תואר שני, לספר שהיא לומדת לימודי-ערב לדוקטורט בהרווארד. אף אחד לא בדק מול האוניברסיטה – למה שיטרחו? – ואנני תפסה אומץ. פתאום, הביצועים שלה במעבדה התחילו לשבור שיאים. בעוד עמיתיה למקצוע בודקים 2000-3000 דגימות סם בשנה, בשנה הראשונה בעבודתה אנני דוקאן דיווחה על 9239 בדיקות. כעבור שנתיים, 11,232 בדיקות.

"סופר-וומן!" קראו המנהלים שלה, וגזרו קופון.

"מוזר", אמרו העמיתים שלה, והלכו הביתה בחמש.

עומס העבודה של אנני דוקאן הלך והתגבר אחרי פסיקה תקדימית של בית-המשפט העליון בארה"ב שאפשר להזמין בודקי דוגמאות של המז"פ כעדים. אבל התפוקה המקצועית שלה לא ירדה משמעותית, למרות שהיא נקראה להעיד בלא פחות מ-150 משפטי-סמים. רק בשנת 2009, היא דיווחה על 6231 דוגמאות שהיא בדקה, בעוד עמיתיה העצלים, שגם הם התחילו להעיד בסדרתיות, בדקו רק כ-2000 דגימות בממוצע.

בשלב הזה, למנהלים עוד היה נוח להתעלם מתמרורי האזהרה, אבל לחברים שלה נמאס. בהתלחשויות במסדרון, הם התחילו לשתף זה את זה בתצפיות.

היא לא מכיילת את המאזניים, מישהו לחש. ובעבודת המז"פ, ההבדל בין 14.00 ל-13.99 גר' הרואין יכול להיות הבדל של כמה שנים בכלא, כפי שמציין הסופר סם קין.

לא רואים אותה ליד המיקרוסקופ. מתי היא עושה את האפיונים שלה?

מיכל הפסולת שלה תמיד ריק. לאן הולכות כל זכוכיות-הנושא, כל המבחנות, כל המזרקים של אלפי הבדיקות שלה?

והתואר השני הזה שלה מאוניברסיטת מסצ’וסטס? לא מצאתי את התזה שלה בשום-מקום.

וראיתם שהיא נכנסה לחדר הראיות אתמול? לא ראיתי חתימה שלה בספר בכניסה.

כשהשאלות הפכו למבול, התירוצים של אנני לא הצליחו יותר לבלום את הסכר.

מול סוכני FBI, ליד שולחן המטבח שבביתה, אנני דוקאן נשברה.

"עשיתי טעות", היא אמרה, ודמעה זלגה על לחייה.

אלה המילים שלה, ואלה הדמעות שלה, שמובאות בדו"ח החקירה המלא. אלה המילים הצנועות שבהן אנני דוקאן סיכמה תשע שנים של קריירת פשע, שהפכה במהרה לאחר-מכן לסקנדל הגדול בתולדות משפטי הסמים בארה"ב.

במהלך החקירה התברר שדוקאן בכלל לא בדקה את דוגמאות הסמים שנשלחו אליה, אלא פשוט העתיקה את ניחושו של השוטר מדף המלווה של הדוגמא: אם השוטר חשד שזה הרואין, אז אנני דוקאן כתבה שהיא מצאה הרואין. מתוך כ-34,000 תיקים, דוקאן בדקה בפועל לא יותר מ-20%, למשל את אלה שבהם השוטר לא פירט את החשד שלו. כשהתעוררו בעיות, היא לא היססה ללכת יותר רחוק. אם בדיקה בלתי-תלויה סתרה את הממצאים שלה, ולא גילתה את הסם שהיא טענה שיש בדוגמא, אנני דוקאן אמרה שתבדוק שוב. היא הוציאה דוגמאות של הסם מחדר הראיות, שתלה מעט בדוגמא המקורית - ואז "הוכיחה" בבדיקה החוזרת שהיא צדקה כבר בהתחלה, והסם באמת שם.

התוצאה:

אלפי מורשעים, עם מאות שנה בכלא במצטבר.

אלפי משפחות שנהרסו בגלל הרשעות שווא.

יתרה מזאת: מהר מאוד התובע של מסצ'וסטס הבין שאין לו סיכוי לערוך מחדש יותר מ-30,000 משפטים – אין לו כוח-אדם, אין לו זמן, אין לו כסף לערעורים האינסופיים שכבר התחילו לזרום. אז בצעד מהמם, מדינת מסצ'וסטס פשוט ביטלה את הרשעתם של 21,587 אנשים, שיא בתולדות ארה"ב.

השחרור ההמוני הוביל, בתורו, לגל פשע חסר-תקדים. אמנם, חלק מהמשוחררים היו תמימים כמו ליאונרדו ג'ונסון, שאמנם לא קיבל את הקשיו בחזרה, אבל נפסקו לו 2 מיליון דולר פיצויים בתביעה אזרחית. אבל רובם היו עבריינים, ואותם "משוחררי דוקאן", כפי שכינתה אותם התקשורת בשנים הבאות, חזרו לרחובות וזעזעו את הסדר הציבורי. עד היום, כלומר 12 שנה אחרי הרשעתה של דוקאן, יש כותרות חדשות אמיתיות שמזהירות: "מבוקש: סוחר-בילדים ממשוחררי דוקאן".

"עשיתי טעות", סיכמה אנני את האירוע, והזילה דמעה.

היא עצמה יצאה קל: מתוך חמש שנות המאסר שנגזרו עליה, על 27 סעיפים של עדות שקר, שיבוש ראיות, ושיבוש הליכי משפט, היא ישבה בפועל רק כשנתיים, ויצאה על התנהגות טובה. רק קצת יותר מליאונרדו ג'ונסון, סוחר הקשיו הידוע לשמצה.

חוקרים, עיתונאים וטוקבקיסטים רבים ניסו להבין: למה אנני דוקאן המשיכה לשקר? היא לא הבינה שהיא תיתפס? שהשובל שהיא מותירה אחריה הוא רחב ומלוכלך מידי?

אבל יש כאן אמת פסיכולוגית פשוטה: לפעמים הכול באמת מתחיל מ"טעות" אחת. מעיגול פינות אחד, משקר לבן פצפון. לפעמים שמגלים שאפשר לדלג על איזו דוגמא, ולקבל טפיחה על השכם על סגירה מהירה של התיק. בפעם השניה זה קל יותר, ובשלישית כבר אין שאלות. הפיתוי הולך וגדל ככל ששוקעים: את הרווח רואים מול העיניים - קידום בעבודה, מחמאות, כסף - בעוד העונש מרגיש רחוק ולא-אמיתי, ככל שהעבירות מתרבות ולא נתפסים. את המציאות הפסיכולוגית הזו תיארו חכמינו ז”ל: "עבר עבירה, ושנה (חזר עליה פעם שניה) – נעשית לו כהיתר". זה לא שהעבירה נעשית מותרת, אלא נעשית מעין היתר פרטי, בראש שלו.

ההתמודדות עם הפיתוי הבלתי-פוסק – בין אם מדובר בפעם הראשונה, או בפעם העשירית – הוא לב הקיום האנושי. בפרקים הבאים נדבר על פיתויים שרובצים לפתחם של מדענים, על איך לישון פחות ועל מה כדאי להסתכן, ונחלץ מכל זה נתיב חדש ליצירתיות החדשה והשלמה.