מה קורה כשמפסיקים לפחד ופותחים עיניים
על הקשר הנסתר בין גלב צרפתי אמיץ לחב"דניקים בתחנה המרכזית
כנראה שזה היה היום המביך ביותר בקריירה הרפואית של אמברואז פָּארֶה. אבל זה היום שהפך אותו מרופא צעיר – או ליתר דיוק, מגַלָב עם סמכויות מורחבות – לאחד מאבות הכירורגיה המודרנית, והיטה את כל המדע בן-זמננו למסלול חדש.
בהגדרות הפורמליות של צרפת של המאה ה-16, אמברואז פָּארֶה לא היה ממש רופא. גם לפני 500 שנה נדרש להתקבל לאוניברסיטה, ללמוד הרבה לטינית, לעבור התמחות, וללבוש גלימה מביכה כדי לקבל את התואר הנכסף. פָּארֶה היה שייך לגילדת הגַלָבים: מעצבי-שיער עם סמכויות של עזרה ראשונה והקזת-דם רפואית. הוא התפרנס כפרמדיק צבאי, שכן המלחמות האירופאיות האינסופיות – צרפת, ספרד, גרמניה, וחוזר חלילה – יצרו מחסור גדול באנשי רפואה שיוכלו לעבור בין הפצועים, לעצור דם, לנסר גפיים, או לעזור בפינויים דחופים. כמעט הוספתי "לשכך כאבים" – אבל למרבה הצער, היצע משככי הכאבים של ימי-הביניים היה דליל מאוד.
באותו יום אמברואז פארה ליווה את חיל-הרגלים הצרפתי במצור שלו על טורינו שבצפון איטליה. רוב הפצועים סבלו מפצעי יריה של אַרְקֵבּוּז, רובה-בריח נטען ידנית, הטכנולוגיה החדשה ביותר בשדה הקרב. פארה עבר בין הפצועים וטיפל בהם לפי הנוהל הרשמי לפציעות מנשק-חם: לשפוך על הפצע שמן רותח בתוספת סירופ קנה-סוכר. "כן, זה כואב, ידידי", הוא היה מתכווץ לצד הפצוע הזועק, שניכר עליו שהוא מעדיף את הכאב של הכדור על-פני השמן הרותח, "לא אני המצאתי את הנוהל. אם תשרוד עד הבוקר, אתה עוד תודה לי."
אבל אז נגמר לו השמן.
הכדורים שורקים, האיטלקים מתקדמים, הפצועים צועקים "חובש!" (או שמא "סַפָּר!"), ואמברואז פָּארֶה קפוא במקומו, מסתכל במזוודה הרפואית שלו ולא מאמין: הוא לא הביא מספיק שמן סמבוק.
זו מבוכה כפולה, משום שגם הפרנסה שלו תלויה בזה: הפרמדיקים הצבאיים של אז קיבלו תשלום אישי מכל פצוע. אם אין ביכולתו להציע טיפול הולם, בשביל מה הוא בא?
אין לו ברירה: הוא מתנצל בפני הפצועים, מוריד את המחיר לחצי, ומדלג לשלב הבא בטיפול. בהיעדר שמן רותח לצריבה, הוא פשוט סוגר את הפצע בתערובת של חלמון ביצה, מי-ורדים וטרפנטין.
את מה שקרה אחר-כך הוא כתב בעצמו, אחרי המלחמה, ב-1545 (עם הערות משלי בסוגריים מרובעות):
"באותו לילה לא יכולתי לישון בקלות, מהמחשבה שבהיעדר צריבה של הפצעים, אמצא את הפצועים מתים מהרעלה [הם חשבו שאבק השריפה מזהם פצעי-ירי]. מיהרתי לקום עם אור ראשון כדי לבקר אותם. להפתעתי ומעל לכל תקוותיי, מצאתי את אלה שחבשתי [בחלמון בלבד] כמעט ללא כאבים, עם פצעים שאינם נפוחים או מודלקים, ואחרי שעברו לילה רגוע למדי. אבל האחרים, עליהם נשפך השמן האמור, קדחו, וסבלו מכאבים ונפיחות גדולה סביב פצעיהם. מאז החלטתי לעולם לא לשרוף עוד באכזריות כזו חיילים מסכנים שנפצעו מיריית אַרְקֵבּוּז."
אמברואז פָּארֶה הכיר את הידע הרפואי העדכני, אבל הוא גם הצליח לראות את המציאות שנגד עיניו: השמן הרותח מזיק במקום להועיל, בנוסף לסבל שהוא גורם. נדרשה כנות רבה, ואומץ בלתי-מבוטל, כדי לשנות כיוון ואף לפרסם את תצפיותיו. הרי היתה בהן הודאה בכשל אישי, בכך שנגמר לו השמן באמצע קרב, ובעיקר היתה בהן חתירה מפורשת תחת המוסכמות הרפואיות – ועוד מצידו של גלב חסר-תואר. אולם הממצאים של אמברואז פארה הביאו, תוך שנים ספורות, לשינוי כלל-אירופי באופן הטיפול בפצעי יריה, לשמחתם של החיילים באשר הם.
היום נשמע לנו ממש מובן מאליו שרופא – או מדען בכלל – עורך ניסויים, השוואות, קבוצות-ביקורת. אבל המדע לא תמיד עבד כך. המהפכה המדעית, שניצניה הראשונים נראו בימיו של פארה, התלוותה בשינוי קיצוני בגישה. אופן-החשיבה של היוונים הקדמונים, שבו תצפיות פאסיביות על העולם שמולידות רעיונות חכמים "על טבעם האמיתי של הדברים", הלך ונזנח. הדגש החל לעבור החוצה, לבדיקה מעשית של השערות על-ידי ניסויים ממשיים. המדענים התחילו להפשיל שרוולים, להתלכלך בבוץ, לצאת ולפגוש את העולם עצמו. כך הופיעו הניסויים הראשונים במגנטיות, באופטיקה, כך האלכימיה הלכה והפכה לכימיה: במקום לכפות על עולם החומר הנחות-יסוד מטאפיזיות, המדענים התחילו לשקול, למדוד, להקשיב לחומרים עצמם. מרעיונות מופשטים – אל התכלס של העולם הזה.
הנכונות של אמברואז פָּארֶה לראות את המציאות כמו שהיא לא עצרה שם. עוד באותה מלחמה ביצע פָּארֶה את אחד הניסויים הרפואיים המוקדמים ביותר שמתועדים, בטיפול בפצועי כוויות. כך הוא כותב בספרו המטלטל:
"חייל-משמר גרמני של מסייה דה מונטז'אן, השתכר מאוד, והמימייה שלו התלקחה [מן הסתם המימייה לא הכילה מיץ פטל]. האש גרמה לנזק רב לידיו ולפניו, ונקראתי לטפל בו. מרחתי ממרח בצל על חצי אחד של הפנים שלו ואת התרופות הרגילות על השני."
שימו לב: הוא מבצע כאן ניסוי מבוקר עם קבוצת ביקורת, אחד המוקדמים ביותר שתועדו בתולדות הרפואה! על חצי אחד של הפנים, ממרח-בצל (תרופת-סבתא לכוויות שהוא קיבל מזקנה צרפתיה), ועל החצי השני, לשם השוואה, תרופות סטנדרטיות מסל התרופות הימי-ביניימי. הוא ממשיך:
"בחבישה החוזרת של הכוויות גיליתי שהצד שבו מרחתי את הבצל נשאר ללא שלפוחיות או צלקות, והצד השני של הפנים היה כולו שלפוחיות".
המילים הקצרות האלה הן יותר מאשר גישה חדשה (וריחנית) לטיפול בכוויות: הן התופים הראשונים של המהפכה המדעית. המדענים הולכים לפגוש את העולם.
אחרי המלחמה, הקריירה של אמברואז פָּארֶה נסקה: הוא הפך לרופאו האישי של מלך צרפת (שכנראה גם לא אהב כאבים, מוזר), והיה הראשון להציע שכאבי פנטום בגפיים קטועות מתרחשים בעצם במרכזי כאב במוח. על המצבה שלו חרות: "אני חבשתי אותו, אלוקים ריפא אותו". אמברואז פָּארֶה נרשם בדפי ההיסטוריה כרופא דגול, מאבות הכירורגיה והפתולוגיה המודרניות – בעצם, לא רופא, אלא גָלָב, כי תואר בסוף לא היה לו.
למה המהפכה המדעית – הרצון לצאת לפגוש את התכלס של העולם הזה – היתה ועודנה משמעותית כל-כך?
בעצם – חשבתם פעם על המילה תכלס? מאיזו שפה היא?
רבים מנחשים ערבית, אבל האמת פשוטה: תכלס זו תכלית, בהגיה האשכנזית המבדילה בין תּ' דגושה ל-ת' רפה (כמו שבת הנשמעת שאבעס).
כשאנחנו עוסקים בניסויים, אנחנו פוגשים את התכלס של העולם הזה, את הנקודה הכי נמוכה שלו, ספירת המלכות. אבל כפי שראינו במפת הספירות, הכי נמוך מחובר להכי גבוה – לתכלית העליונה, אל הכתר.
כשמדען נכנס למעבדה ומעמיד ניסוי, הוא מחפש את המהות הפנימית, את החוקים שמפעילים הכול. דווקא ההתעסקות עם העולם הזה, החומרי והממשי, המלא בבוץ ובחוסר-וודאות, היא שמגלה לנו את שורשן העמוק של התופעות, את רצון הבורא המקורי להפעיל אותם כך ולא אחרת.
ככה כותב ספר הזוהר, הספר החשוב ביותר בתורת הסוד היהודית – ושימו לב להפתעה בסוף:
"כֶּתֶר עִִלְיוֹן אִיהוּ (הוא) כֶּתֶר מַלְכוּת" – הכתר הוא הרצון הפנימי שהניע אותנו אל התהליך היצירתי, "וַעֲלֵיהּ (על המלכות) אִתְּמַר (נאמר) "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית"": האחרית גלומה כבר בַּרֵאשית, התכלס מגלה את התכלית.
ואז ההפתעה:
"וְאִיהוּ קַרְקַפְתָּא דִתְּפִלֵּי" – וזהו ראש עטור תפילין.
תפילין? מה הקשר?
יצא לכם לתהות פעם, איך אותה תנועה חסידית שראשי-התיבות שלה הן "חכמה בינה דעת", כלומר כוחות השכל, נמצאת בעיקר בתחנות אוטובוס, בדוכנים בשוק, ברכבת, עם הצעה להניח תפילין, לקבל נרות שבת, לנענע לולב? למה אנשי תנועת חכמה-בינה-דעת לא מציעים לך לשבת ללמוד משהו: "צדיק, שתי דקות גמרא? אה, כבר למדת בבית?"
קודם כל, כנראה שכל חב"דניק ישמח ללמוד איתְךָ או איתָךְ.
אבל זו בעצם הנקודה הפנימית של היהדות: המעשה הוא העיקר.
חכמה-בינה-דעת, ושאר הספירות, באו בשביל ליילד את המעשה בפועל, את המצווה, התפילין, הלולב. אמנם לימוד התורה הוא קריטי ונעלה, הוא התגלות נפלאה של החכמה האלוקית – אבל בסוף-בסוף, הוא אמור להביא לקיום מצוות. למפגש בין האדם לאלוקים, בתוך העולם.
ואם למדנו משהו מהפרק הזה:
את זה אי-אפשר להבין באמת, עד שלא מנסים.