האם המסר שלך נשמע כמו רוסית?

קוקטייל נפץ, שיטת תקשורת ייחודית, ופרופסור טכניוני משקיען במיוחד

אתם קוראים את הבלוג "המדע מחפש משמעות" של פרופ' דוד איזנברג, העומד להתפרסם כספר על יצירתיות במדע ובחיים שלנו. הירשמו כבר עכשיו, וחפשו אותנו ביוטיוב, ספוטיפיי, ובטיקטוק!

מי עצר את הטנק הסורי בדגניה?

מדובר באחת התעלומות ההיסטוריות המצחיקות בתולדות המדינה. יש לה קשר מפתיע לטכניון, ובתוכו מסתתר רעיון מרתק, רלוונטי לכולנו: כמה כדאי להתאמץ בשביל להעביר את המסר שלנו לאחרים.

בסביבות 4:15 בבוקר, ששה ימים אחרי הכרזת העצמאות בתל-אביב במאי 1948, החלה ההפגזה על שתי הדגניות מדרום לכנרת. טנקים וחיילים סורים שעטו כדי לכבוש את "אם הקבוצות", סמל ההתיישבות היהודית החדשה בארץ-ישראל.

בכניסה לדגניה א', אחד הטנקים האלה נבלם ועלה באש שעה ארוכה.

אבל מי עצר אותו?

חמישה חיילים המשיכו לטעון כל חייהם לקרדיט על הבלימה ההיסטורית, כפי שמתואר ברומן ההיסטורי הטרגי-קומי-וכל-כך-ישראלי "הטנק" של אסף ענברי.

שלמה אנשל טען שהוא פגע בטנק מרחוק, בפגז נ"ט.

דוד זרחיה סיפר שהוא השחיל לתוכו רימון.

יצחק עשת מתעקש שהוא ירה את הפגז, מקרוב דווקא.

ואילו ברוך בר-לב ושלום הוכבאום, שני חברי-משק בדגניה, התעקשו שהם הציתו את הטנק בבקבוקי תבערה – בלי קשר לשני, כמובן.

בהיעדר צוות צילום בזמן אמת – כנראה בדגניה שכחו מ"לא פרסמת לא עשית" בלהט הקרבות – האמת ההיסטורית לא נודעה עד היום. אבל דבר אחד ברור לחובבי ההיסטוריה המדעית והגבורה האנושית: ייתכן מאוד שלטכניון הייתה יד בעניין.

בקבוקי התבערה שהשליכו בר-לב והוכבאום – וכמותם השליכו אלפי לוחמים אמיצים במלחמת השחרור – כונו "קוקטייל איליוף", על-שם ממציאם, הפרופסור הראשון לכימיה בטכניון.

ישראל (אלכסנדר) איליוף עלה לארץ בעל-כורחו כמעט. הוא הגיע לפלשתינה ב-1922 כפרופסור לכימיה, פיזיקה וגיאולוגיה באוניברסיטת חרקוב (אוקראינה הסובייטית), כדי לבקר את בנו החלוץ ולהמשיך מכאן לכנס מדעי באירופה. אולם הסובייטים לא הרשו לו לחזור, כפי שעולה ממכתביו. אז איליוף התקבל לטכניון הצעיר בתור הכימאי הראשון במוסד (כבוד!), ועשה ככל יכולתו לעזור לתעשיה הארצישראלית המתפתחת, ואחר-כך, כשהמלחמה פרצה, למאמץ המלחמתי.

כל מה שאיליוף עשה, הוא עשה ברצינות. עוד כלבורנט צעיר בחרקוב, הוא ניהל כמה מעבדות-הוראה ואפילו את תחנת הממסר של האוניברסיטה, וזכה לשבחים וקידומים רבים. אז גם כשביקשו ממנו ללמד – בעברית, כמובן, אחרי "מלחמת השפות" הטכניונית – הוא נעתר לאתגר. הוא לא ידע מילה בעברית, והשיטה היצירתית שהוא פיתח נודעה אחר-כך (לשמצה?) בקרב דורות של סטודנטים.

ראשית, איליוף היה מחבר מערכי שיעור ברוסית, לכל מהלך הקורס.

אותם הוא היה מוסר אותם למתורגמן לעברית, ומבקש ממנו להעתיק את כל התרגום העברי לאותיות הקיריליות של השפה הרוסית.

ואז, כל שבוע, הוא היה עומד מול הכיתה ומקריא דף אחרי דף של טקסט עברי בלתי-מובן באותיות רוסיות.

תנסו לקרוא את הטקסט הבא במבטא רוסי כבד, כדי להבין את גודל המאמץ:

KEDEY LEGAKHIN BOOFER LOKCHIM KHUMTSA VE-ET GABASIS GAMETSUMAD SHELA…

בכל פעם שמבקשים ממני ללמד קורס חדש, להעביר הרצאה למועדון סטודנטים, או להסביר משהו לקבוצת תיכוניסטים שמבקרת בטכניון, אני תוהה: כמה להשקיע? כמה להתכונן, כמה להתאמץ במהלך האירוע עצמו?

הלקח העיקרי הוא הרף הגבוה שאיליוף מציב לכולנו: אם לא השקעת ברמה של תרגום והקראת מערך שיעור שלם בשפה זרה, אז עוד יש לאן לשאוף.

הלקח המשני, כמובן, הוא שאם עושים משהו חשוב, כדאי לדאוג לצוות צילום.