מה עושים כשאף אחד לא מקשיב לך?

הרעיון המדהים שאפשר ללמוד מכשלונות בסקאלה של פלנטה

איך היה בעבודה, יקירי? שאלה ג'ואן.

העבודה היתה בסדר, השיב בעלה, אבל נראה לי שסוף העולם מגיע.

למרות שהוא נודע בחוש ההומור שלו, הפעם פרופ' שרי רולנד לא צחק. במשך כמה ימים הוא חזר על אותם חישובים שוב ושוב, יחד עם הפוסט-דוק שלו ד"ר מריו מולינה. הכול התכנס לאותם מספרים: מולקולה אחת של פריאון – גז המקררים שפיתח תומס מידג'לי בפרק שעבר – יכולה לשרוד בעולם כ-50 שנה, ולהרוס במהלך חייה כ-100,000 מולקולות אוזון. ובלי אוזון שיבלע קרינה אולטרא-סגולה, לא ברור כמה זמן האנושות יכולה לשרוד.

הכול התחיל בנסיעת רכבת באוסטריה, בין וינה לזלצבורג. בקרון של שרי רולנד, כימאי סקרן ורב-תחומי מאוניברסיטת קליפורניה באירווין, התיישב מטאורולוג. הם התחילו לשוחח, על מדע כמובן, וחוקר-האטמוספרה התלונן בפני החבר החדש שלו שהכימאים והמטראולוגים לא מדברים מספיק. רולנד לא התבלבל ואמר שהוא מוכן להגיע לכנס הקרוב שלהם, למרות שהדבר היחיד שהוא ידע על האטמוספירה זה שהיא למעלה.

רולנד הגיע לכנס, ושמע שם משהו מוזר. מטאורולוג אחד סיפר שאפשר לנצל את היציבות המופלאה של כלורופלואורופחמן – אותו פריאון שמשמש כגז מקררים, גז מזגנים, וגז תרסיסים מעולה – לטובת מעקב אחרי תנועת האוויר באטמוספרה. משהו עשה קליק בראש של רולנד: ברור שהמולקולות האלה יציבות קרוב לקרקע, כלומר בטרופוספירה. אבל בתור כימאי של רדיקלים אני יודע שגבוה יותר, איפה שהקרינה האולטרא-סגולה חזקה יותר, הם יתפרקו. ואז מה יקרה? עם מי הם יגיבו? רגע, מה נמצא שם בסטרטוספירה – שכבת האוזון, לא?

כעבור כשנה של חישובים ובניית מודלים קינטיים, הוא והפוסט-דוק הגיעו למסקנה מקפיאת-הדם דלעיל: הפריאונים היציבים הללו יהפכו להיות למכונות-הרס כל אימת שהרוחות יישאו אותם מעלה אל הסטרטוספירה. שם הם יאכלו את שכבת האוזון בלי מלח, או לפחות בלי הנתרן של המלח (אלא רק עם אטום הכלור, הרדיקל שנוצר מפריאון והופך לזרז הומוגני).

רולנד ומולינה פרסמו את התגלית בכתב-העת היוקרתי נייצ'ר ב-1974 – שלושים שנה בדיוק אחרי מותו של מידג'לי, מפתח הפריאונים – וחיכו לתגובות.

דממה.

בתגובה לשתיקה הרועמת, רולנד עשה משהו שרוב הפרופסורים לא עושים:

רעש.

הוא התחיל לכתוב על הסכנה לאוזון בעיתונים פופולריים, לצעוק על זה בכנסים מדעיים, ולהציק לפוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית. הוא התיידד עם ג'ימי קרטר ועם רונלד רייגן, עם מרגרט תאצ'ר ועם מזכ"ל האו"ם. ככל שהעדויות הניסיוניות לתחזית שלו הלכו והצטברו, הדציבלים של הרעש גברו – נגד תרסיסים פריאוניים, בעד מודעות לחשיבות האוזון – עד שאי-אפשר היה להתעלם ממנו.

אבל היה אפשר להילחם בו.

תעשיית התרסיסים וגז-המזגנים של אותם ימים היתה שווה כ-9 מיליארד דולר, והיא לא התכוונה לוותר עליהם בקלות. חברות-הענק דאו ודופונט שלחו נציגים לכנסים מדעיים כדי לתקוף אותו בכל הרצאה והרצאה. ארוסול-אייג', הבטאון הרשמי של תעשיית התרסיסים, האשים את רולנד שהוא סוכן של הקג"ב, שנשלח כדי למוטט את הכלכלה האמריקאית. גם עולם האקדמיה, משכן חופש-המחשבה והדיבור, עיקם את האף. במשך עשור שלם, רולנד לא הוזמן לאף סמינר מדעי ברחבי ארה"ב. לא נאה למדען רציני לרוץ אחרי פוליטיקאים כל הזמן, התלחשו במועדון-הסגל. אולי הוא סתם אוהב תשומת-לב.

אבל שרי רולנד לא הפסיק. כפי שהוא העיד בקונגרס, בעדות אחת מני רבות: "אם גילית משהו שיכול להשפיע על הסביבה, האם זו אינה אחריותך כמדען לעשות משהו לגבי זה, מספיק כדי להביא שינוי בפועל? אם לא אנחנו, אז מי? אם לא עכשיו, אימתי?"

ואז, דברים התחילו לזוז. כמה תגליות מדעיות בלתי-תלויות חיזקו את הקייס של רולנד, ובראשון החור הענקי באוזון שהתגלה ב-1985 מעל אנטרקטיקה. האקדמיה האמריקאית למדעים התכנסה והחליטה לגבות את החוקר הרועש. "פתאום זה כבר לא היה כמה מטורללים שצועקים זאב-זאב", נזכר רולנד, "פתאום זה היה כמה מטורללים והאקדמיה הלאומית למדעים". בהתחלה האמריקאים והקנדים התחילו לחוקק נגד הפריאונים, אחריהם הסקנדינבים, וב-1987 חתמו מדינות העולם על פרוטוקול מונטריאול שאוסר אותם לגמרי. כמעט כל מדינות העולם אישררו את ההחלטה, וזה אולי אחד הדברים הכי טובים שהאו"ם עשה אי-פעם.

ב-1995, שרי רולנד ומריו מולינה חלקו עם חוקר נוסף פרס נובל בכימיה. אבל רולנד קיבל פרס גבוה בהרבה: הוא חי מספיק שנים אחרי פרוטוקול מונטריאול כדי לראות את החור באוזון נסגר. היום זו נחשבת בעיה פתורה: ברוב העולם, ברוב הזמן, שכבת האוזון חזרה לעצמה, או לפחות במגמת שיפור ברורה. המטורלל שצעק וצעק זכה לראות את הזאב מאחורי סורגים.

בפרק שעבר שאלנו מה אפשר ללמוד מהסיפור של מידג'לי, מהנדס הכימיה המבריק שהרעיל את האטמוספרה שלנו בעופרת ושחרר עליה ענני פריאון. הרי הוא עשה את הכי טוב שלו, הוא פתר בעיות אמיתיות, הוא לא ידע שכך יהיה. ברור לכולנו שצריך ללמוד מכשלונות, אבל מה לומדים מכשלונות בסקאלה כל-כך גדולה, כל-כך מפחידה?

תומס מידג'לי ושרי רולנד, כשהם ביחד, הם התשובה. יש לאדם אחד כוח להשפיע על הפלנטה כולה. אחד המציא את הפריאון וקלקל לכולם; אחד גילה את הנזק שבפריאון ותיקן לכולם.

"לבל יפול האדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקלקולים שקלקל על ידי מעשיו!" כותב רבי נחמן מברסלב. "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן".

מדענים רבים מדברים על הצורך לתקן את העולם, ואף פועלים לשם כך. אבל זה נכון לכולנו. יש לנו פוטנציאל אינסופי ממש. כי אם אתה מאמין שאורגניזם אחד יכול לקלקל את כדור-הארץ, תאמין שאורגניזם אחד – אתה, את, כולנו – גם יכולים לתקן פלנטה שלמה – והרבה מעבר.