למה ניוטון לא היה סיני?
הכוח היצירתי של משלים מדעיים 3: בעקבות המשל האחרון
למה ניוטון לא היה סיני?
לא משנה כמה הקהל נהנה מההרצאה שלי עד לרגע שבו אני שואל את השאלה הזו, זה הרגע שבו הם מסתכלים עליי וחושבים לעצמם: הוא די מוזר, האיש הזה.
מה "למה ניוטון לא היה סיני"? כי הוא נולד באנגליה.
בעצם, זאת שאלה מוזרה אבל עם עומק גדול. לא רק לגבי הגיאוגרפיה האישית של מדען דגול, אלא לגבי אופן התפתחות המדע והטכנולוגיה, ואפילו – אני לא מגזים – לגבי היצירתיות האנושית בכלל.
קודם כל, מי זה ניוטון?
לפני כ-350 שנה, במחצית השניה של המאה ה-17, רבים מה"פילוסופים של הטבע" ניסו לענות על שאלה אחת עיקרית: למה הירח לא משתחרר ועף אל החלל, כמו אבן שמסובבים על חוט ואז משחררים פתאום?
הם ידעו שהירח מסתובב סביבנו (אם אנחנו נקודת-הייחוס); הם ידעו איך נעים גרמי-השמיים במסלולים האליפטיים שלהם (תודה, יוהנס קפלר) – אבל הם לא ידעו כלום על הכוח שמחזיק את הירח המסתחרר שלא יעוף. איך הכוח הזה מתנהג? במה הוא תלוי? האם הוא קבוע במרחק או משתנה באיזשהו אופן?
גם אייזיק ניוטון, פיזיקאי צעיר ומבטיח באוניברסיטת קיימברידג', התעסק בבעיה הזו. כל יום, כל היום, עד שהתחיל לכאוב לו הראש, והוא יצא לנוח על אחת המדשאות היפות של קיימברידג', בין עצי התפוח.
אז קרה כמעט מה שאתם חושבים – תפוח לא נפל לו על הראש, אלא, כך הוא תיאר ביומנו ואח"כ בביוגרפיה הרשמית שלו, הוא ראה תפוח נופל לידו.
ואז ניוטון שאל את עצמו שאלה קצת מפגרת (שרק פיזיקאי מסוגל לשאול):
למה בעצם התפוח לא נופל הצידה?
ובאותה שניה התרחש אחד מרגעי ה"א-הא", ה-Eureca, הצתת הנורה, האחד-ועוד-אחד הכי גדולים בהיסטוריה.
ואולי, הבריק פתאום במוחו, הכוח שמושך את התפוח דווקא כלפי מטה, הוא אותו כוח שמחזיק את הירח שלא יברח בסיבובו.
נכון, לקח לו 3 שנים לפתח את הרעיון לגמרי, אבל בסופם ניוטון הציע את חוק הכבידה האוניברסלי: כל שני גופים מושכים אחד את השני; ככל שהמסה גדולה יותר, המשיכה מתחזקת; ככל שהם רחוקים יותר, המשיכה נחלשת (לפי ריבוע המרחק). שימו לב למילה האחרונה בשמו של החוק, "אוניברסלי": בין אם זה כדור-הארץ או השמש, בין אם זה תפוח או הלפטופ שלך – כל שני גופים בעלי-מסה נמשכים, או "נופלים" זה לעבר זה כל הזמן.
אז הנה השאלה הקשה:
איך הסינים לא עלו על זה קודם? או במילים אחרות, למה ניוטון לא היה סיני?
המדע והטכנולוגיה הסינים הקדימו את אירופה ב-600 עד 1000 שנה. הסינים המציאו, כמעט מילניום לפני האירופאים, את אבק-השריפה והפצצות, את המשי והנייר, את הסייסמוגרף ואת משחת-השיניים, את הקטשופ ואת הפורצלן. הסינים הבינו בתפוחים והבינו בתנועת גרמי-השמיים, הם ידעו את מה שניוטון יודע – אבל הם לא הציעו את חוק הכבידה האוניברסלי. למה?
בספרו "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד מציע שורה של הסברים לכיבוש האירופאי במזרח: סביבתיים, ביולוגיים, פוליטיים. הוא מקדיש פחות זמן להבדלים תרבותיים, מוסריים ודתיים בין תרבויות המערב והמזרח – למרות שדווקא בהם טמונים רבים מהמניעים הפנימיים של בני-האדם. הסבר אחר, לא סותר אך עמוק יותר, ניתן הן על-ידי חכמי החסידות והן על-ידי היסטוריוני מדע מסוימים (למשל Guo and Radder 2020).
ניוטון לא רק היה מדען מבריק, רחב-אופקים וחד-מחשבה: ניוטון היה נוצרי אדוק, מונותיאיסט גמור. מעריכים שהוא כתב יותר על דת מאשר על מדע, אם כי ההבחנה הזו לא כל-כך חדה, כשמדובר בניוטון, חוקר ומאמין כאחד. עבור ניוטון, הרעיון שכח המשיכה הוא אוניברסלי – שאותו כוח בדיוק שולט בתפוחים ובירח – היה טבעי. אם יש בורא אחד שמלוא כל הארץ כבודו, למה שכוח המשיכה שלו לא יהיה אוניברסלי, כולל את הכול כאחת?
הסינים, לעומתו, היו (ונשארו) פוליתיאיסטיים. הם מאמינים שאלילים שונים אחראים על תחומים שונים: אחד על העצים, אחד על הירח. אז למה לערבב ביניהם? לא שמעתם על הפרדת רשויות? החשיבה הסינית, הדתית והתרבותית, לא היתה מופנית לחיפושים של אמיתות כלליות, אלא ליישומים מעשיים, כפי שיודעים כל ההיסטוריונים של המדע. הם העמיקו בטכנולוגיה ("מה אפשר לעשות עם זה?") ולא נטו חיבה למדע בסיסי ("אבל למה זה ככה? מה החוק היחיד שמתאר פה את הכל?")
למעשה, משהו בהבחנה הזו קיים עד היום. הסינים מתלוננים שהם מקופחים מפרסי הנובל – כאחוז אחד בלבד מהזוכים גדלו בתרבות הסינית (תלוי איך סופרים מה זה "סיני", ואת מי שואלים – ובכל מקרה זה מעט מאוד). אכן, ייתכן שיש כאן סוגים שונים של אפליה, קשה להכחיש; אבל גם ייתכן שיש כאן פוקוס עצום – פוליטי, תרבותי, דתי – על היישומי והמועיל, על חשבון הבסיסי והכללי.
גם בימינו, החיפוש של חוק אחד שייאחד את הכול, נשאר אחת המטרות הגדולות והמוצהרות של המדע המודרני. אותה Grand Theory of Everything שעליה חולמים הפיזיקאים תדע לאחד בין תורת הקוונטים (שמתארת את מה שממש קטן) לבין תורת היחסות (שמתארת את מה שממש גדול); הרי כרגע הן משתמשות במשוואות שונות וסותרות, מה שמביך מאוד את כולנו. היא תדע להסביר גם את האלקטרומגנטיות וגם את הכבידה, ואולי – התקוות גדולות – גם את הביוכימיה וגם את התודעה האנושית.
אגב, אחד הנושאים שהעסיקו את ניוטון במיוחד היה בית-המקדש של שלמה. הוא כתב על הסמליות שבמימדים שלו, ועל המרכזיות של בית-המקדש בהבנת ספרי הנביא. לדעת חלק מהחוקרים, ייתכן שמחקריו של ניוטון על מבנה המקדש אפילו השפיעו על תפיסת הפיזיקה המרחבית שלו.
אז כמה יפה לחזור מניוטון לשלמה המלך, כדי להבין את הדרגה השלישית, הגבוהה מכולם, בהבנת תפקידו של המשל – במדע, ובחיינו.
דיברנו על 3000 המשלים של שלמה, וניסינו להבין למה כל-כך הרבה.
בדרגה הראשונה אמרנו שמדובר ב-3000 משלים שונים, על נושאים שונים. כמו שלכימאי יש משלים לתאר מולקולות ולמתמטיקאים יש משלים לתאר פונקציות – כל אחד בתחום שלו.
בדרגה השנייה אמרנו שמדובר ב-3000 משלים על אותו נושא, שכל-אחד מאיר צד אחר שלו. כמו שה-DNA הוא קוד תוכנה עבור הגנטיקאי, וסולם סלילי עבור חוקר הגבישים.
אבל בדרגה השלישית, מדובר ב-3000 משלים על אותו נושא, שמאירים את אותה נקודה בדיוק, את המהות הכי פנימית של הדבר, אבל בעומקים שונים.
וזו התכונה הבסיסית ביותר, החשובה ביותר, של תיאוריה מדעית, של מודל מדעי, של משל מדעי: כאשר המודל מצליח ללכוד את אותה אמת, אבל בדרגות הפשטה שונות. כאשר אפשר להשתמש במודל גם כשהולכים ומעמיקים, בלי לסתור את הבניין הקודם.
למשל כשהכימאים רצו לתאר את המבנה של האטום, המשל הטוב הראשון היה "עוגת השזיפים" של תומפסון – הוא המשיל כל אטום לעוגת פודינג אנגלית (שמסמל מטען חיובי) שמפוזרים בו חלקיקים קטנים יותר (שזיפים, או אלקטרונים, אם כי אז עוד לא הכירו אותם). זה היה משל שימושי, כי הוא התחיל להסביר התנהגויות מסוימות – חלק חיובי וחלק שלילי באטום.
המשל החשוב הבא למבנה האטום הגיע אחרי 10 שנים – המשל הפלנטארי של בור. הוא לקח את המטען החיובי ושם אותו באמצע, ולקח את החלקיקים השליליים ופיזר אותם מסביב, כמו כוכבי-לכת מסביב לשמש. המשל השתכלל, כאילו התחדדה הרזולוציה: עדיין יש חיובי ושלילי, אבל עכשיו הם גם ממוקמים באופן מסוים. המשל החדש לא ממש מחק את הקודם, אלא חידד אותו, ופתח דרך לחישובים חדשים והסברים נוספים.
המשלים המתארים את האטום הלכו והתחדדו ככל שתורת הקוונטים התקדמה, והפכו להיות פחות משלים אנושיים ויותר משלים מתמטיים – פונקציות שמייצגות התנהגויות, במקום סיפורים שמביעים אותן. אמנם יותר רחוק מאינטואיציה אנושית, יותר קרוב ליכולת לחשב דברים – אבל עדיין סוג של משל.
לפני 120 שנה, כתב הרש"ב מלובביץ' (אדמו"ר שלום דובער שניאורסון), שזו התכונה של מימד האורך שבבינה: אורך הבינה הוא כמו משל, שמעביר נקודה אחת מלמעלה עד למטה, כל פעם בלבוש אחר. כלומר, אפשר ללכת ולהעמיק בתוך המשל, בלי להחליף אותו. כך הוא כותב:
"אורך הוא המשכת המושכל (הרעיון עצמו) ממדריגה למדריגה (ע"י "משלים ודוגמאות") כטבעות האחוזים בשלשלת, באופן שהטבעת האחרונה היא שווה בדמותה וצלמה לטבעת הראשונה".
זה מה שמשל יודע לעשות: לקחת את הנקודה, ולהעביר אותה לעולם חדש. וכל משל נוסף הוא טבעת באותה שלשלת, שמעבירה את הנקודה של החכמה לתוך עולם חדש. לכן 3000 משלי שלמה, כפי שהחסידות מבינה אותם, הם משלים בדרגות שונות, שעוזרים לנו להבין ולייצג את אותה האמת. הם ממחישים את האידיאל של תיאוריה מדעית: מודל שהולך ומתחדד, שמסביר את אותה נקודה של אמת, בדרגות הולכות ועולות של דיוק. זו הגדולה של ניוטון אז, הצעת משל יחיד ומאחד לכל תופעות הכבידה, וזו המטרה של הפיזיקאים היום: משל יחיד ומאחד לכל ענפי הפיזיקה השונים.
כאן גם הקשר ליצירתיות שלנו: לא מספיק להשתמש במשלים – צריך לראות איך הם חלק מסיפור יחיד ומאחד, סיפור חיינו. לא רק להמשיל את המצב הנוכחי, אלא לנסות לראות איך כל החיים שלנו הם סיפור משמעותי אחד, המסע שלי לעבר הטוב האמיתי והנצחי שבאתי לעשות פה בעולם.
זה לא קל – אבל זו היצירתיות האמיתית.
בהצלחה!
אהבתי והשכלתי דוד! תודה על השיתוף (רועי א.)