כמה עולים העקרונות שלך?
המדען שויתר על פרס נובל והתייצב מול סטלין: כוח נורא-הוד
הכנס המדעי של סטלין היה אמור להישאר סודי. דלתות הבניין ננעלו, ושומרים הוצבו בכל פתחיו. לא פורסמה הזמנה רשמית. כרטיסי-כניסה חולקו למקורבים שנבחרו בקפידה. המוזמנים קיבלו איומים מוסווים לשמור על פה סגור.
אבל ד"ר יוסיף רפופורט חווה איומים גדולים מאלה, ולא התכוון לסגת.
שבע שנים לפני-כן, למחרת הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941, רפופורט ויתר על הפטור מגיוס שלו, עזב את הדוקטורט בביולוגיה באוניברסיטת לנינגרד, והתנדב לחזית. למרות שאיבד את עינו השמאלית, הוא התעקש לחזור ללחימה כמפקד גדוד חי"ר, ובהמשך כמפקד גדוד צנחנים. במהלך המלחמה, רפופורט הוגש לעיטור הגבורה ע"ש לנין 3 פעמים שונות – אולם בשלוש הפעמים נציג-המפלגה הקומוניסטית ביחידה צירף מכתב התנגדות.
הבעיה של רפופורט היתה עקשנות; או כפי שהגדירו את זה הפוליטרוקים, חוסר-מוכנות לקבל את תבונתם של המפלגה ושל מפקדיו (באופן עיוור).
בקרבות על הכיבוש-מחדש של קייב מיד הגרמנים ב-1943, רפופורט סירב לפקודה מפורשת לחצות את נהר הדנייפר מול מכונות-היריה של האויב. "אני אעלה אותך למשפט-צבאי על בגידה", איים עליו בקשר המח"ט. "בבקשה, אם אשאר בחיים", הודיע רפופורט, לקח את הגדוד שלו קילומטר אחד דרומה, חצה את הדנייפר ולכד את עמדות האויב ללא אבידות.
קצת הקשר על המילים "ללא אבידות": באותם קרבות על הדנייפר איבד הצבא האדום 417,323 מחייליו.
כעבור שנה, בקרבות בהונגריה, רפופורט שוב סירב פקודה – הפעם, במקום להתבצר בעמדת ההגנה שהקצו לו, הוא לקח את הגדוד שלו למתקפה חזיתית, והיה הראשון לפרוץ את קו ההגנה הגרמני על בודפשט. למחרת, המפקד שלו העדיף לשכוח על הפקודה המקורית ולקחת קרדיט מלא על ההתקפה. שוב רפופורט לא זכה לעיטור הגבוה, וגם לא חייליו.
עם האופי הבעייתי הזה, רפופורט חזר אחרי המלחמה אל חזית המדע.
חזית - תרתי משמע.
כי קשה לדמיין זמן ומקום פחות מתאימים להיות ביולוג, ובמיוחד גנטיקאי, מאשר בברית-המועצות של שנות ה-40.
באותם ימים, ויכוח מדעי לגיטימי גויס על-ידי השלטונות הקומוניסטיים למלחמה אידיאולוגית. הנושא היה מנגנוני תורשה: האם המידע התורשתי מקודד מראש בגנים, או שניתן להשפיע עליו בחייו של האורגניזם – למשל, לגדל חיטה בתנאים משופרים, כך שגם הדור הבא שיצמח ממנה ייתן חיטה טובה יותר.
וחיטה היא בדיוק הבעיה: במהלך גלי הרעב הקשים שעברו על המדינה הסובייטית הצעירה, כל גישה מדעית שהתיימרה להבטיח עליה בתפוקה החקלאית קיבלה את מלוא תשומת-הלב של הממשל. המלחמה בין שתי הגישות "הפכה למשחק סכום-אפס", כותבים ינובסקי וסוקול במאמר מרתק. המשטר החליט להטיל את כובד משקלו על וריאציה מעוותת של הגישה הלמרקיאנית – זו שטוענת שניתן לצבור שינויים בתכונות האורגניזם עוד בחייו, ולהעביר אותם בתורשה לדור הבא. ראשית, משום שתומכי הגישה הבטיחו "לחנך" את החיטה להיות עמידה ופוריה יותר. שנית, הקונספט עלה בקנה אחד עם תפיסת המהפכה האדומה, להפוך את טבע העולם וטבע האדם מן המסד ועד הטפחות. "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", שרים הפועלים, אז שגם החיטה תתייצב בשורה ותתחיל לצעוד!
את הטירוף הוביל טרופים ליסנקו, שכבר הזכרנו בקצרה בפרק על ביולוג דגול אחר, ניקולאי וואווילוב. ליסנקו היה פסיכופט שזיהה הזדמנות: איכר רושף וממורמר, שהתגאה כל חייו בהיעדר ההשכלה המדעית שלו; הרי מי שלמד ב"אוניברסיטה של החיים" לא צריך את כל האדונים החכמים מהאוניברסיטאות. ליסנקו הבטיח לשלטונות שהוא יעלה את תפוקת החיטה ל-15,000 ק"ג להקטר; המספר האופטימי ביותר עמד אז על כ-2,000. "לנו הביולוגים אין שום עניין בחישובים מתמטיים," הוא הכריז, "הגנטיקאים האלה אוהבים זבובי-פירות ושונאים בני-אדם". במכתב לסטלין ליסנקו הודיע ש"אין קשר בין פרקטיקה חקלאית לבין התיאוריה הבורגנית של גנטיקה", וזכה לתמיכתו האישית הנלהבת של הרודן המשופם – שראה בעצמו פטרון של המדעים, אבל גם ידע לזהות הזדמנות טובה להפרד-ומשול, חיזוק נוסף לברגי הדיקטטורה.
1935: פרופ’ ליסנקו נואם בכינוס פועלים, טרקטוריסטים ומפעילי-ציוד חקלאי. החבר סטלין כבר יודע הכל, אבל בכל-זאת בא להקשיב.
אולם התסיסה התת-קרקעית המשיכה, למרות מאמציו של סטלין. לא עזר שהסובייטים הכריזו על הגנים כעל שקר מערבי פסוודו-מדעי, וכינו את הגנטיקאים בורגנים פרו-פשיסטיים מתנגדי-מהפכה. מאמרים מהמערב המשיכו לחלחל מבעד למסך הברזל, והגנטיקאים הסובייטיים המשיכו לטעון – בקול הולך ונחלש – שאולי החבר ליסנקו הוא אגרונום נפלא, אבל יש בכל זאת משהו בסיפור הזה של הגנים. בינתיים, הבטחותיו של ליסנקו הלכו והפכו לפרועות: נגדל שזיפים על עצי תפוח, נהפוך חיטה לשעורה, נרסק את הביולוגיה הגזענית של המערב!
אבל סטלין זיהה שהמדענים ממשיכים להיות סקפטיים, בחוצפתם, והחליט לנקוט בצעד דרמטי.
ב-1948 סטלין הורה לאנשיו לארגן כנס מדעי, אקדמי לעילא ולעילא, שיכריע אחת ולתמיד מה נכון ומה לא נכון בביולוגיה. היה לו חשוב לשמור על החזות האקדמית של הכנס, כפי שמתאר סימון סינג בספרו המבריק "סטלין והמדענים": הוא ערך אישית את הנאומים של הדוברים, מחק מהם חנופה גסה לעצמו, ועידן ניסוחים אידיאולוגיים לטובת טיעונים שנשמעים אמפיריים – הכול כדי שייראה שהביולוגים החליטו מעצמם לנטוש את הגנטיקה ולהתייצב לצד ליסנקו חביבו. מאידך, כדי להבטיח שהביולוגים יגיעו למסקנה הרצויה – לך תסמוך על הנודניקים האלה – הוא הורה לשמור על הכנס בסוד, להזמין רק את תומכי ליסנקו המובהקים , ולאבטח את האולם.
לא ברור מאיפה רפופורט, הגנטיקאי הבורגני הפרו-פשיסטי וכו', שמע על הכנס, אבל היה ברור שהוא לא ייתן לזה לעבור בשקט. עוד לפני המלחמה, כשמנחה הדוקטורט שלו קולצוב הואשם בתמיכה בגנטיקה האנטי-קומוניסטית, רפופורט התייצב לצידו ודרש לטהר את שמו (ואפילו לקרוא למכון המחקר על שמו). זה לא עזר – קולצוב נעצר ומת בכלא זמן קצר לאחר מכן – אבל התעוזה הזו של רפופורט בשנה 1937 הנוראית, שנת ה"טיהורים" הגדולה, היא עדות אופי מופלאה.
רפופורט הצליח להשיג כרטיסים מאחד המוזמנים הרשמיים, אולם השומרים מנעו ממנו להיכנס לאולם. הוא מצא כניסה אחרת לבניין, ללא שומרים, וחדר פנימה. הוא נרשם לרשימת הדוברים, וכדי לשמור על חזות אקדמית, נתנו לו לעלות.
טעות קשה.
"... בתלתליו השחורים והבעתו הנערית... הוא היה נאה מאוד במדי-הצבא שלו, ללא דרגות אך עם שורת מדליות על חזהו. גם הרטיה השחורה על עינו לא כיערה אותו, אלא הקנתה הבעה כנה לפניו החיוורות..." כך כתב מאוחר יותר העיתונאי הנמלט מרק פופובסקי.
רפופורט עלה על הבמה והתחיל לקרוע את ליסנקו לגזרים.
נכון שרפופורט היה בסך-הכל "קנדידאט" בהייררכיה האקדמית הסובייטית, כעין פוסט-דוק מבחינת ותק ומעמד. אבל ניכרים דברי אמת: רפופורט עבר על כל סעיף של ההזיה הליסנקואיסטית, ופירק אותו לגורמים. הוא אמר בקול את מה שרבים חשבו – בעיקר מחוץ לאולם הכנס, אבל גם בתוכו, בסתר-ליבם של תומכיו המוצהרים של ליסנקו. כך רפופורט סיכם את דבריו: "הטרנספורמציה של של בעלי-חיים וצמחים לא תתרחש רק כי ככה מתחשק למישהו."
מיק-דרופ.
הקצרניות המפוחדות אמנם צינזרו את הביטויים החריפים ביותר, אולם דבריו של הילד שצועק "המלך עירום" פעלו פעולה מופלאה בקהל האקדמי, השבע והמבוהל. פתאום הם התעוררו, וקולות אחרים החלו להישמע. מזקני הקומוניסטים שבקהל ועד צעירי הביולוגים, הקולות גברו והכנס הפך למהומה: האם ניתן לחבר ליסנקו לחבל בהתקדמות הביולוגיה המודרנית? האם ניתן יד לרדיפת חוקרים על דעותיהם המדעיות הלגיטימיות, המבוססות על הוכחות אמפיריות?
ליסנקו רץ להתייעץ עם הבוס המשופם, ולא נותרה להם ברירה אלא להוציא את השד מהבקבוק. את דברי הסיכום של הכנס חיבר סטלין, ואותם הקריא ליסנקו מהדף, בנאום שכונה אח"כ המילים המפחידות ביותר בתולדות המדע של המאה ה-20:
"להווי ידוע", הוא קבע בקול קודר, "שהממצאים המדעיים שלי נבחנו על-ידי ועד המפלגה ואושרו בדרג העליון ביותר".
במילים אחרות: נגמרו המשחקים. סטלין אמר, אז תשתקו אם אתם רוצים לחיות.
רפופורט הפסיד בקרב, וגם במלחמה: הנאום שלו לא שינה מאומה בהתפתחות הביולוגיה הסובייטית. אות-הקין שסטלין הדביק על הגנטיקה לא נמחק עוד עשורים רבים, והביולוגיה הסובייטית לא התאוששה מעולם. למעשה, גם נקודת האמת שמצויה בגישה הלמרקיאנית – זו ששיערה שניתן להוריש תכונות נרכשות – איחרה להתגלות למשך עשורים רבים בגלל השם הרע שליסנקו הוציא לה. היום תחום האפי-גנטיקה נחשב לאחד החשובים ביותר בביולוגיה, אבל לקח לו זמן רב לצאת מהצל האפל של ליסנקו. עם יד על הלב, לא נראה שהאומץ של רפופורט הואיל.
בפרק הקודם דיברנו על אסרטיביות ששייכת לכח הנצח – לחתור קדימה, לכבוש מטר ועוד מטר.
אבל ד"ר יוסיף רפופורט הוא דוגמא מופלאה לאסרטיביות מסוג הוד, המשלימה אותה: אם לא להתקדם, אז לפחות לא לסגת. אפילו אם הקרב אבוד, אפילו אם אין סיכוי, לא לוותר על מילימטר אחד.
נצח והוד הם שתי הרגליים של ההליכה קדימה. לפעמים היצירתיות היא התקדמות, ולפעמים היא התחפרות. נדרש אומץ איתנים כדי להישאר מחובר אל היעד גם כשאין אפשרות להתקדם. אומץ נורא-הוד.
ומה קרה לרפופורט עצמו, אתם תוהים?
הוא סולק מהמפלגה, אולם באורח פלא שמר על חייו. במשך שנים הוא נדד בין מכוני-מחקר שוליים, עבד כעוזר-מעבדה, כמפעיל מכשירים, כמודד קרקעות. לבסוף מישהו העז לתת לו עבודה בביולוגיה, והוא חזר למדע. באופן מדהים, למרות שלא היה לו כרטיס חבר-מפלגה ולמרות העבר המפוקפק שלו, הוא הצליח לטפס עד לראשות מכון-מחקר, ולגלות תגליות חשובות בתחום המוטציות הכימיות בדי-אן-איי.
אבל רפופורט נשאר עקשן מלא-הוד, כפי שמעיד אקורד-הסיום הבא.
כאשר ועדת-הנובל השוודית החליטה להגיש את רפופורט לפרס נובל על תגליותיו בתחום המוטגנזה הכימית, הם פנו לרשויות הסובייטיות וביקשו את רשותם. השוודים חששו שאם רפופורט יזכה בפרס ללא תמיכת המשטר, הקומוניסטים יתנכלו לו ולקרוביו, כפי שעשו למשורר בוריס פסטרנק, למשל.
הפקידים הסובייטיים דווקא לא התנגדו, אבל הם התנו את אישורם בכך שרפופורט יבקש להצטרף מחדש כחבר במפלגה הקומוניסטית.
רפופורט סירב.
הם סילקו אותו מהמפלגה ב-1948 – אז שיתנצלו ויחזירו אותו בעצמם. אחרת זו תהיה הודאה שלו בצדקתם, בויכוח הגדול על הגנטיקה, ובכלל. ולזה רפופורט לא היה מוכן להסכים בשום אופן.
גורמים רשמיים ניסו לשכנע אותו, אבל רפופורט לא נסוג. אפילו ההכרה המדעית הגבוהה ביותר, במחיר כה סמלי, לכאורה, היתה חשובה לו פחות מהעיקרון עליו הוא נלחם, והיה מוכן להקריב את חייו.
הוא הפסיד בקרב, הוא הפסיד במלחמה, הוא הפסיד את הפרס… אז למה יש לי הרגשה שהוא ניצח?