אם אתה צודק, למה הם לא משתכנעים?

הסיפור הטרגי על הרופא שהציל חיים - אבל לא הצליח להעביר את המסר

"דוקטור, אני מתחננת!" זעקה האשה פרועת-השיער על מדרגות בית-היולדות, "בבקשה ממך, רק לא לשם! דוקטור, אני רוצה לחיות!"

הצעקות של האשה ההרה, המפוחדת, הנגררת לחדר-הלידה, רדפו את ד"ר זמלוויס בלילות. היא לא היתה הראשונה עם הבקשה המוזרה בפיה: ככל שיולדות נוספות התחננו באותו אופן, כך שנתו הלכה ונטרפה עליו. הוא הבין שיש משהו שהנשים יודעות – והרופאים לא.

ד”ר איגנץ זמלוויס, רופא ממוצא גרמני-אתני שנולד וגדל בהונגריה, התמנה לא מכבר לסגן-ראש מחלקה בבית-החולים הראשי של וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא קיבל לאחריותו שני בתי-יולדות: קליניקה מס' 1 וקליניקה מס' 2. בפי הצוות הם כונו "של הרופאים" ו"של המיילדות", בהתאמה, משום שבקליניקה מס' 1 למדו סטודנטים לרפואה, וב-2 המיילדות עבדו לבד. אולם זמלוויס גילה במהרה תופעה מדהימה: נשות וינה מוכנות לעשות הכול כדי לא ללדת ב-1 אלא להילקח ל-2.

מה זה "לעשות הכול"?

נשים שהרגישו בצירי-הלידה היו מתחבאות מחוץ לבית-היולדות השני, כדי להבטיח שיפנו אותן לשם. יותר מזה: היו נשים שילדו ברחוב בכוונה תחילה, רק בשביל שלא ייקחו אותן לבית-יולדות מס' 1.

הרופאים בבית-החולים דיברו על אמונות טפלות, על נשים טיפשות והיסטריות, אולם זמלוויס ראה שאפילו ברחוב פחות נשים מתות מאשר בקליניקה מס' 1. הוא לקח את הנתונים והתיישב לחשב.

אמנם לא היה לו אקסל, אבל זה מה שהוא קיבל:

כפי שידעו הנשים וגילו הנתונים, הסיכוי של יולדת למות בקליניקה 1 היה גבוה פי שתיים (ולפעמים פי ארבע) מאשר בקליניקה 2. בממוצע, אחת מכל 10 נשים בקליניקה "של הרופאים" נפטרה מקדחת לֵידה – מספר מבהיל, שנשות וינה העבירו מפה-לאוזן הרבה לפני שהרופאים קלטו את מימדי הבעיה.

זמלווייס היה הראשון להבין שיש פה משהו. אבל הוא לא ידע מה.

כרופא מסודר ואחראי, הוא שקל היפותזות שונות. האם יש אקלים שונה בקליניקות? לא, שתיהן ממוקמות באזורים דומים של וינה. צפיפות-מיטות גבוהה יותר? לא, דווקא בית-יולדות 2 הוא הצפוף מבין השניים. אולי כיוון המיטה? בהלה מהכומר המבקר? זמלוויס בדק והשווה גורמים שונים, ואף היפותזה לא התכנסה. היולדות האומללות המשיכו למות בקליניקה 1.

ואז, אירוע טרגי מסוג אחר נתן לו רעיון.

חברו הטוב של זמלווייס, ד"ר קולצ'קה, נדקר באצבעו מאיזמל בזמן נתיחת-גופה, ונפטר במהרה. לתדהמתו של זמלווייס, בגופתו של הרופא נמצאו אותם סימנים פתולוגיים כמו בגופן של יולדות שמתו מקדחת לֵידה. הוא עשה אחת ועוד אחת: אולי משהו שעובר מגופות-המתים אל היולדות גורם להן לחלות? הרי בבית-יולדות מס' 1, הסטודנטים המתלמדים מגיעים אל חדר-היולדות היישר מחדר-הגופות, מלווים בענן של ריח רקבון ובידיים מלוכלכות בדם – בעוד בקליניקה 2 אין גופות. אולי הסטודנטים או הרופאים מעבירים "חלקיקים" כלשהם מהמתים אל היולדות?

זמלוויס לא ידע מהם החלקיקים הללו – תיאוריית החיידקים לא הגיעה לוינה של 1847 – אז הוא גם לא ידע איך לחסל אותם. לפחות נסלק את ריח הריקבון הנורא, הוא חשב. הוא בדק וגילה שסידן תת-כלורי מסלק את הריח מהידיים ומהמכשירים הכירורגיים. היום ברור שהוא עשה חיטוי פשוט: היון התת-כלורי (היפוכלוריט) הוא הרכיב הפעיל באקונומיקה רגילה (כפי שיודעים הסטודנטים שלי בכימיה אי-אורגנית).

התוצאה היתה נס מדעי: כבר בחודש הראשון לתקנת החיטוי, תמותת היולדות בקליניקה 1 צנחה למספרים דומים לקליניקה 2. בחודשים הבאים, המספרים ירדו בשתי הקליניקות – הוא הנהיג את רחצת-הידיים והכלים בשתיהן – ואפילו נרשמו חודשים שבהם 100% מהיולדות שרדו!

סוף טוב, הכול טוב...

כמעט.

בפי נשות וינה, ד"ר זמלווייס כונה "מציל האימהות". כאשר הוא וכמה מתלמידיו הנהיגו את פרוצדורת החיטוי בבתי-יולדות נוספים, התוצאות היו לא-פחות ממדהימות. אולם הממסד הרפואי – בוינה ובאירופה כולה – הרים גבה בזלזול. ראשית, הייתכן שרופא פרובינציאלי מהעיר ההונגרית פשט יגלה משהו משמעותי כל-כך? שנית, איך הוא מעז להגיד לג'נטלמנים מפריז ומברלין שהם מלוכלכים ולהורות להם "לשטוף ידיים"?

אבל עיקר ההתנגדות היתה תיאורטית, אפילו פילוסופית. לרוע מזלו של זמלוויס, לא היה לו הסבר קוהרנטי לתופעה. לא היה לו שום מושג מה עובר מהגופות אל היולדות – הוא רק ידע שמשהו עובר, ושהשטיפה עוזרת. יתרה-מזאת: הסיפור של זמלוייס על "חלקיקי מוות" נשמעה לרופאים בני-דורו כמו אלכימיה, איזה הוקוס-פוקוס מיסטי על "רוח הטומאה", מעין תורת ארבע-המרות של היוונים שהמדע היה עסוק בלבער.

ובהיעדר הסבר תיאורטי, למה שמישהו יאמין לעובדות?

"אבל ראיתי בעצמי! פשוט תנסו!" צעק זמלוויס בכנסים רפואיים, זיעה נוטפת מקרחתו, מבטו פרוע כאותן יולדות וינאיות. הוא התחיל לכתוב לעיתונים באובססיביות, לכנות את שאר הרופאים "רוצחים", אפילו ללכת ברחוב ולזעוק מרה. הרופא הממונה עליו ניצל את ההזדמנות הראשונה – חשד כללי בהונגרים אחרי ניסיון המרד בממלכה האוסטרו-הונגרית – ולא חידש את החוזה שלו. סופו היה מר: אשתו וחבריו אשפזו אותו במוסד פסיכיאטרי, ושם הוא מת תוך שבועיים בלבד, כנראה כתוצאה ממכות של אחד השומרים.

שנים אחרי מותו, לואי פסטר פיתח וקידם בכל אירופה את התיאוריה החיידקית, ונמצא ההסבר החסר לתצפיות האמפיריות של זמלווייס: זיהום חיידקי (סטרפטוקוקי) שמוביל לאלח-דם (ספסיס), היא אותה "קדחת לידה" הידועה לשימצה.

זמלוויס הוא דוגמא מופלאה לכוח ההוד שבנפש, שהצגנו בפרק הקודם: היכולת להתחפר בעמדות, לא לסגת גם מול התנגדות. הוא לא הבין למה זה ככה, אבל הוא ידע שזה ככה, וזהו. ממסד רפואי שלם – שוחר-טוב כמובן, אבל גם כבד ומסורבל מרוב משקולות מדעיות ופסיכולוגיות – לא הצליח להזיז אותו מעמדתו המוצדקת.

מעניין: בתורת הסוד היהודית מובא שכוחות הנצח וההוד נטועים בשורשם בכוח הכתר, כלומר בנקודה האמת הנעלית ביותר, בתחילת המפה. הכתר הוא אפילו לפני החכמה, תחילת התהליך היצירתי: הוא מקור המוטיבציה של התהליך הזה. העקשנות של זמלוויס, של רפופורט ושל רולנד, מקורה בחיבור האיתן שלהם אל האמת המוחלטת, במוטיבציה פנימית ששום מכשול לא יערער.

אבל רגע.

האם רק הממסד הצפוד אשם?

מה עם זמלוויס עצמו?

האם הוא באמת ניסה להסביר את עמדותיו, בעצם? למה הוא לא כתב מאמרים מדעיים בחלון-הזמן הכי קריטי, אלא מכתבים זועמים לעיתון? למה הוא צעק וירק בכנסים, במקום להציג נתונים? כפי שמנתחת פרופ' דנה טולוזיצקי, היסטוריונית אמריקאית, זמלווייס היה ממש גרוע בלהסביר את עצמו – בנוסף לשאר צרותיו.

כמה מהאנשים החכמים ביותר שאני מכיר יתקשו להסביר איך להגיע לשירותים בקצה המסדרון, שלא לדבר על להעביר סמינר מדעי מובן וסוחף. אולם הבעיה האמיתית היא חוסר-מודעות, שגורמת לאדם להתעטף בשכבות של הסברים: "מי שרוצה להבין אותי צריך להתאמץ", "הסטודנטים בימינו לא רוצים ללמוד", "לא משנה מה אמרתי להנהלה, הם לא מוכנים להקשיב".

וזה מביא אותנו לנקודה הבאה במסע: כוח היסוד שבנפש. זהו כוח-העל של המורים, אנשי-השיווק והמדע הפופולרי, הכוח שלנו לפתוח עיניים אל ה"לקוח" של התהליך היצירתי: האדם שלפנינו.

מוזמנים להירשם!