איך להיכנס לראש של מישהו אחר?
למה הרופאה הראשונה באיטליה הפכה לחלוצה חינוכית
כאשר מריה החליטה להיות רופאה, עוד לא היו נשים רופאות באיטליה, אז היא הלכה להתייעץ עם פרופ' גווידו באצ'לי, מחשובי הרופאים באוניברסיטת רומא. הלה התרשם מהצעירה השאפתנית, שהספיקה בגיל 20 לסיים בהצטיינות לימודי מדעים, מתמטיקה ושפות בבית-הספר הטכני ע"ש לאונרדו דה-וינצ'י. עם הדיפלומה בפיזיקה-מתמטיקה שבידה היא שקלה בתחילה להיות מהנדסת – עיסוק לא מקובל לנשים בשנת 1890 – אבל אז היא שינתה את דעתה לרפואה.
"לא מקובל" לא התחיל לתאר את זה: זה היה חסר-תקדים. לא היו נשים רופאות באיטליה באותו זמן, ומעט מאוד באירופה בכלל.
פרופ' באצ'לי היה חדשן גדול, הן ברפואה והן בחקיקה חברתית מתקדמת כשהיה לשר הבריאות בהמשך. אבל גם לחדשנות יש גבול, הוא אמר למריה. את רוצה להיות רופאה? רעיון הזוי. חבל לבזבז את הכישרון שלך על לימודים שלא מתאימים לך, ועל מקצוע שלא מתאים לך, הוא קבע. תזרקי את זה מהראש.
תודה על העצה, אמרה מריה, והלכה בדרך עוקפת. היא נרשמה לתואר במדעי הטבע באוניברסיטת רומא, הצטיינה בו במשך שלוש שנים, ואז השתמשה בדיפלומה שהיא קיבלה שם כדי להיכנס בדרך האחורית ללימודי הרפואה. זה טריק שעושים גם היום סטודנטים ישראלים מוכשרים שלא מצליחים לגרד את ציוני הפסיכומטרי ההזויים (והחצי-רלוונטיים) הנדרשים לקבלה לרפואה. במהלך הלימודים ניסו להפריע לה בדיבור ובמעשה; בין השאר מנעו ממנה להשתתף בנתיחות אנטומיות יחד עם שאר הסטודנטים, מה שאילץ אותה לבצע נתיחות לבדה, רק היא והגופות. אולם היא זכתה בפרסים על ציוניה הגבוהים, והיתה אחת הראשונות במחזור שלה להתקבל כעוזרת רופא. וכך בגיל 26 הפכה מריה לד"ר מריה הראשונה באיטליה, פתחה קליניקה פרטית, ועם הרקע המדעי החזק שלה, המשיכה במחקר עצמאי עם ילדים בעלי פיגור שכלי.
מה שד"ר מריה מונטסורי לא ידעה, זה שאת הפרסום העולמי שלה היא תקנה לא כרופאה, אלא בתחום אחר לגמרי: בתור חלוצה בתחום החינוך. הרעיונות שלה משפיעים על כולנו עד היום, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא.
הכול התחיל בשכונת-העוני של רומא, סן-לורנצו.
המילים "שכונת עוני" לא מתחילות לתאר את הזוועה. מתחם מוכה-גורל של שלדי-בניינים שנזנחו ע"י קבלן פושט-רגל, בלוקיישן הכי גרוע ברומא: ליד בית-הקברות הישן. אלפי הומלסים ועבריינים מכל הסוגים גרו, סחרו והסתתרו בבניינים החשוכים, ללא מים או תנאי תברואה מינימליים. משטרת רומא לא העזה לדרוך בסן-לורנצו, והשכונה הנוראית הטילה אימה – ובושה – על תושבי רומא כולה.
לבסוף, עמותה חברתית אחת הצליחה לגייס כסף לשיפוץ בניין (יחיד) ברובע החרב. הבניין שופץ, חובר למים וביוב, ואוכלס במשפחות צעירות מתוך הערב-רב של סן-לורנצו. התקווה היתה שדווקא משפחות, כתאי-יסוד מינימליים של חברה אנושית, יוכלו להנביט שינוי חברתי. אולם מצב קשה-מנשוא נוצר עבור הילדים שבבניין: בכל בוקר, כ-50-60 זאטוטים בגילאי שנתיים עד שש היו ננעלים בחדר יחיד, עד שיחזרו הוריהם מעמל יומם המפרך. בוודאי שלא היה להם שם חינוך – אפילו השגחה מינימלית לא היתה.
העמותה ביקשה מד"ר מריה, רופאה צעירה ופעילה חברתית, להיות אחראית על התברואה של הבניין: לוודא שאין בבניין מחלות מדבקות וששוטפים ידיים. ועל הדרך, אם לא קשה לך, תוכלי לראות מה אפשר לעשות עם הילדים?
מסתבר ששני דברים הכינו את ד"ר מריה מונטסורי למשימה הזו באופן מיוחד. ראשית, ניסיונה המחקרי בפסיכיאטריה של ילדים לימד אותה עובדה מעניינת: שעל-ידי חינוך נכון אפשר לטפל בבעיות שנחשבו כרפואיות נטו; חינוך מתאים יכול לעזור לילדים מעוכבי-התפתחות להגיע להישגים גבוהים בתחומים שונים, אפילו ברמה של ילדים אחרים בני-גילם.
אבל ברמה פנימית יותר, ד"ר מריה מונטסורי היתה מדענית במהותה. והמיומנות הכי בסיסית של מדענית היא כושר ההתבוננות, כלומר יכולת לראות את העובדות האובייקטיביות (זוכרים את זמלוויס?). חינוך, לעומת זאת, נחשב באותם ימים כענף של הפילוסופיה, סוג של הגות אריסטוטלית מנותקת מתצפיות אמפיריות, שעוסק ב"מהות נפש הילד" ואיך ראוי לעצבה.
אז הדבר הראשון והמדהים ביותר שד"ר מריה מונטסורי עשתה, הוא פשוט להסתכל טוב טוב על הילדים. היא היתה מגיעה ומתצפתת – ממש כמו לפני-כן, עם הילדים בעלי הפיגור השכלי – כדי לראות איך הילדים מתנהגים כשהם לעצמם, אילו חפצים מעניינים אותם, אילו תכונות אישיות מתגלות בהם.
ומה שהיא ראתה שינה את כל עולמה.
הילדים לא התנהגו כפי המצופה. הם העדיפו כלים על-פני צעצועים. הם העדיפו עבודה מועילה על-פני בזבוז-זמן. הם חיפשו עצמאות ומשמעות, הם יצרו שיתופי-פעולה. כל-אחד פיתח קצב לימוד משלו, דרכים שונות, תדירויות מועדפות שונות לאינטרקציה חברתית.
היא התחילה לעשות ניסויים: להחליף את החפצים שיש להם בחדר בחפצים אחרים, פונקציונליים יותר, מותאמים בגודלם אל הילדים. היא בחנה כיצד חופש פעולה משפיע על הילדים, חקרה את התועלת שבמשמעת ואת ההשפעה הנפשית של תפילה. היא גילתה שבתנאים נכונים, הילדים האבודים מתחילים לגלות יכולות ריכוז, עצמאות, משמעת-עצמית.
הרעיונות של ד"ר מריה מונטסורי צמחו לשיטת חינוך, או שמא לגישה אל החינוך: גישה שמאמינה שילדים רוצים ללמוד, שהם זקוקים לחירות בתוך גבולות, לאמון ולהכוונה בונה. הגישה המדענית, ה"תצפיתנית" שלה הפכה לאחד מהעקרונות המכוננים ביותר של השיטה: "follow the child", הנחיה למחנכים "ללמוד מהילד איך ללמד אותו", להתבונן במה עובד בשבילו ומה לא.
"חנוך לנער על פי דרכו", כתוב בספר משלי, "גם כי יזקין לא יסור ממנה". כשמוצאים את הדרך לליבו של הילד, ניתן לבנות אצלו יסודות שיחזיקו בניין שלם כל חייו. היום שיטת מונטסורי היא לא רק רשת של מוסדות חינוך, אלא גישה שמשפיעה על חינוך לגיל הרך והיסודי גם אם לא מודעים לה, בפועל ורעיונית.
מזה כמה פרקים שאנחנו עוסקים, כאן בבלוג וגם בפודקאסט, בספירת היסוד, הוא הכוח שבנפש שקשור להוראה. אבל איך מפעילים אותו?
ד"ר מריה מונטסורי מדגימה שלושה שלבים בכוח היסוד שבנפש. ראשית, נחוצה ההתחברות אל הזולת, תשוקה ללמד אותו, כפי שראינו בפרק על איליוף ממציא בקבוק-התבערה ועל הילד האנאלפאבית החמוד; שנית, צריכה להיות התבוננות בעולם מהזווית שלו, כדי להבין איך הוא קולט את הדברים; ולבסוף, צריכה להיות התאמה של המסר לאופן הקליטה שמתאים לו.
זו התשובה: כדי להשתמש בפועל בכוח היסוד צריך להתאמץ לראות את העולם מהזווית של התלמיד, ואז להתאים את המסר אליו. ללמוד מהילד מה עובד בשבילו: החומרים הנכונים, כלי-העבודה, מסגרת הזמן המתאימה לו.
כך מגדיר את זה אדמו"ר הזקן ב"סידור" המיוחד שלו; כאשר החכם מסביר את החכמה לתלמידו כפי שהוא מבין אותה בעצמו, "הנה לא יבין התלמיד כלום מה שלומד. אבל כשירצה הרב להשכילה לתלמיד, מוכרח לעשות סדר דברים בצירופים אחרים לגמרי מכמו שהבין לעצמו"... וכוח זה לעשות לו סדר דברים וצירופים אחרים בשביל הבנת התלמיד בלבד ... הוא כח שכלי הנקרא יסוד שבשכל".
במסע הספירות שלנו, אנחנו הולכים ויוצאים החוצה מעצמנו: בהתחלה הרעיון היצירתי היה בשכל שלי בלבד (חכמה, בינה, דעת), אחר-כך התחלתי לצאת מעצמי ולבנות התייחסות רגשית, לחלץ את הרעיון מתוכי ואל הזולת, בנחישות וברגישות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד). שלב ההכנה האחרון לפני המסירה בפועל – לפני שהרעיון נובט בעולם האמיתי – הוא השלב שבו אני יוצא מעצמי כל-כך שאני מתחיל לחשוב על העולם דרך העיניים של התלמיד, של המאזין, וכתוצאה מזה בונה את כל ההגשה באופן שמותאם אליו. זהו כוח-העל של המורים, של המשווקים, של אנשי המכירות, אבל הוא בעצם קריטי עבור כולנו. כדי שהרעיון שלנו יצמח בעולם, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הקרקע שבו אנחנו זורעים אותו, ולהתכונן אליה.
בהצלחה, ושיהיה צום י”ז בתמוז משמעותי ומועיל!